פרשת שלח לך – המצרך היקר והמבוקש ביותר!!!
עם ישראל רוצה שמרגלים יראו ויבחנו את א"י.
משה רבינו שולח מרגלים ונותן להם אמות מידה מדויקות כדי לבחון את טיב הארץ, וכדי לזהות את העובדה שיהיה קל לנצח את יושבי הארץ –
א. ערים בצורות מוכיחות על חולשה.
ב. הבאת הפירות המשובחים.
ג. היש בה (עץ) אדם כשר שיגן על העיר.
המרגלים ראו את כל הדברים שמשה אמר. באו ואמרו לכל העם-הערים בצורות. והנה הבאנו מפירותה של הארץ. אך במקום לראות את הטוב, מצאו בה את הרע. וכל העם בכו איתם יחדיו. ונגזרה הגזירה באותו דור למוות של כל בני עשרים עד שישים, וגזירה קשה וכואבת ביותר לדורות, "בכייה לדורות'.
מדוע המרגלים ראו את השלילי, ובכו לחינם? גם אם נאמר שהארץ לא באמת הכי טובה שיש, אבל הברירת מחדל היא להשאר במדבר, אז ברור שלהכנס לארץ המיוחדת לעם ישראל, זה הברירה הטובה ביותר?
הזוהר הקדוש מבאר שהנשיאים חששו על 'הכיסא שלהם'. עכשיו הם נשיאים, אולם כשיכנסו לארץ כנראה יפסידו את תפקידם, כי זכו להיות נשיאים דוקא במדבר ולא בא"י. לכן הוציאו דיבת הארץ כדי להשאר במדבר וכך ימשיכו להיות בתפקידם כנשיאים.
והשאלה זועקת, מדוע חשבו המרגלים כך? מנין להם שלא ימשיכו להיות נשיאים גם בא"י?
ועוד יותר קשה, מדוע עם ישראל השתתף בבכיה? מדוע עם ישראל קיבל את הראייה השלילית, גם אם המרגלים משוחדים בכלל נגיעה של כבוד, אבל שאר העם אמור לראות את הדברים בצורה אובייקטית. לנתח את הנתונים שהובאו בצורה נבונה, וכיצד כל העם נפל בפח שמרגלים טמנו לו?
אם נעמוד על הסיבה שגרמה למרגלים לראות את השלילי, לבכות לחינם, ואת הסיבה שעם ישראל השתתף בבכייה וקיבל עונש של בכייה לדורות. נלמד מכך שלא לחזור שוב על שגיאתם ולא נבכה לחינם.
לצורך כך עלינו להתבונן בסיפור המרגלים על מסע ריגולם.
המרגלים חוזרים ואומרים לכל העם 'ונהי בעיננו כחגבים וכן היינו בעיניהם'. לכאורה המרגלים היו צריכים לומר רק 'היינו כחגבים בעיניהם', מחמת ששמעו את בני הענק אומרים זה לזה 'הנה חגבים'. אך מדוע פתחו במילים "ונהי בעיננו וכן היינו", מדוע היו בעיני עצמם כחגבים?
במשפט זה המרגלים חשפו את היחס שלהם כלפי עצמם, והיחס הזה הוא זה שגרם להם לפחד 'על הכיסא' ולומר הוצאת שם רע על א"י, והיא זאת הסיבה שגרמה לעם ישראל לקבל את ההוצאת שם רע ולבכות לחינם.
ביאור: עם ישראל סבל עבודת פרך במשך 210 שנים. בתקופה בה היו עבדים ולא היה להם חיים משל עצמם, כל רצונם ומאווים נשוא לאדונם. עבד בנו של עבד, אין לו אישות משל עצמו, כל רצונו לקצת יותר תשומת לב מאדונו, כל חפצו לקבל אוכל יותר עשיר ומפנק ושיתנו לו לישון שעה נוספת. אין הוא חולם על לעבוד כ'עצמאי' ובודאי שאינו מדמיין על ארץ משל עצמו. הדימוי העצמי שלו כה נמוך, שהרי מרגע שהוא זוכר את עצמו הינו משרת לאדם אחר, כל הדיבורים של משפחתו הינם סביב העבודה והצרכים של אדונו.
כל קמצוץ כבוד, יקר בעיניו כזהב. אילו יבוא מישהו ויציע לו לעבור לארץ אחרת ולעבוד בה כעצמאי ולהרויח כסף רב, מיד הוא יבטל דבריו בטענה 'שאין כזה דבר, זה לא הגיוני, וכדו"
המרגלים אמנם נשיאים היו, אך במקור הינם 'עבדים בני עבדים'. הערך העצמי של עבד הינו הנמוך ביותר, שכל מעט כבוד יקר לו מזהב, הערך העצמי של העבד כה נמוך עד שכל אדם אחר נראה בעיניו כענק, כגדול וחשוב.
נקודת המוצא של חטא המרגלים וחטאו של עם ישראל היה חוסר ההכרה בכך שהינם העם החשוב ביותר, הינם בניו של מלך מלכי המלכים. נסיכים של המלך הגדול ביותר.
חוסר ההכרה בכך גרמה להם לראות עצמם כקטנים בפני ענקי גוף, אי ההכרה בחשיבותם גרמה להם לעיוות בראיית המציאות כדי לזכות לכבוד מדומה. וזאת גילו לנו המרגלים באומרם 'ונהי בעיננו כחגבים'. אף אחד לא אמר להם איך הם נראים, זו הייתה ראייה אישית שלהם כלפי עצמם. וזו הסיבה שחששו שתלקח מהם 'הנשיאות'. שהרי אם הם פחותי ערך כחגבים, מדוע שינתן להם הנשיאות, ואם ניתן להם, ודאי, בהזדמנות הראשונה, תלקח מהם.
עם ישראל, בראייה ישרה יכלו להסיק את המסקנות הנדרשות, שא"י קלה לכיבוש, שא"י פירותיה מתוקים ומשובחים. אולם העם לא האמין שמגיע להם לקבל את הארץ, שיש אפשרות כזו. על סמך ניסיון העבר שלהם כעבדים, כל שינוי ממקום עבודה לאחר, ממשרה כזו לאחרת גורר סבל עצום, ועדיף להישאר במקום הקודם למרות הכאב, שהרי סו"ס זהו המקום המוכר והידוע. סיבת הערך העצמי הנמוך או בקיצור חוסר הערך גרמו להם להאמין שלא מגיע להם יותר טוב, שאין סיכוי שיהיה יותר טוב ולכן מיד בכו על השינוי.
תורה מלשון הוראה. התיקון של בכייה חינם היא שכל יהודי יכיר בערך העצמי שלו, שהינו נסיך, בנו של ממ"ה הקב"ה. שהקב"ה רוצה בטובתו ומגיע לו טוב, שהוא ראוי, שהוא בעל ערך, ושהאהבה של הקב"ה כלפיו היא עצומה.
העצמת התחושה הזו תגרום לו
א' לחוש מרומם ולא להיפגע ולחוש אומלל מכל מילה המשפילה.
ב' להאמין שמגיע לו יותר ושהוא יקבל יותר ו'תחשוב טוב-יהיה טוב' בעז"ה.
שמואל אברהם