האדם המפורסם ביותר שעשה שני שיאים בהיסטוריה – זהו רבי עקיבא.

א – עקיבא היה שונא ת"ח ברמה כ"כ קשה עד כדי שהיה אומר 'מי יתן לי ת"ח ואשכנו כחמור'. עקיבא שהיה כ"כ רחוק מתורה, רחוק מלאהוב ת"ח וקל וחומר מלהיות ת"ח, הפך להיות רבי, בתקופת התנאים, רבי עקיבא נהיה ת"ח כ"כ גדול עד כדי שרבי טרפון אמר לו  "כל הפורש ממך כפורש מן החיים" ובגמרא מסכת מנחות נאמר שרבי עקיבא היה דורש תילי תילים של הלכות על התגים, ובגמרא מסכת חגיגה נאמר שרבי עקיבא נכנס לפרדס בשלום והיחיד מבין הארבעה שיצא בשלום.

עקיבא שהיה  שונא ת"ח הפך להיות רבי עקיבא שחידש חידושים כ"כ גדולים עד כדי כך שמשה רבינו אמר לקב"ה, למה אתה נותן לי את התורה, תתן לרבי עקיבא.

ב – עקיבא היה עני מרוד, כשהתחתן, אשתו שהיתה בת עשירים לא הביאה לו דירה, לא רכב ואפ' לא כמה שטרות, אביה הדיר אותה מכל נכסיו. רבי עקיבא ואשתו רחל חיו בעוני גדול ואפ' מיטה מינימלית לא הייתה להם, הם ישנו על קש.

ולבסוף רבי עקיבא התעשר עושר רב וקנה לאשתו תכשיט – כתר מזהב ומצויר עליו את חומות ירושלים.

מהו סוד ההצלחה של רבי עקיבא שהביא אותו להצלחה רוחנית והצלחה גשמית כל כך גדולה?

מה אנו יכולים ללמוד מדרכו והלך רוחו של רבי עקיבא כדי להתקדם ולהצליח בס"ד?

 אם נגלה מהם תכונותיו החזקות שהביאו אותו להישגים אלה, נוכל ללמוד לחיינו, ולקבל  כלים ודרך להגיע להישגים ולהגשים מטרות.   

הגמ' בסוף מסכת מכות מספרת שני סיפורים על רבי עקיבא, והתבוננות בהן תשפוך אור על דרכו של רבי עקיבא. וכך מספרת הגמ' וז"ל:

"כבר היה ר"ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [ברחוק] מאה ועשרים מיל. התחילו בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו מפני מה אתה משחק? אמר להם ואתם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה. אמר להן לכך אני מצחק ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.

שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק, אמרו לו מפני מה אתה מצחק? אמר להם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו מקום שכתוב בו  "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה. אמר להן לכך אני מצחק דכתיב "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב  "לכן בגללכם ציון שדה תחרש" בזכריה כתיב "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם" עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת, בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו.

צ"ב א' מדוע דוקא בשעה קשה כזו 'ששועלים הילכו בבית קודש הקודשים' רבי עקיבא נזכר לצחוק, במקום שישתתף עמם בצער, האם זה לא דומה לאדם שצוחק בתשעה באב?

ב' מדוע סיפורים אלו הובאו דוקא בסוף מסכת מכות, לכאורה יותר מתאים למסכת גיטין בסיפורים על החורבן או במסכת מועד קטן שמדובר על אבל וכד'?

לר"ע היו 24,000 תלמידים וכולם ל"ע נפטרו בתוך 33 יום מחמת שלא כיבדו זה את זה. כמה עמל ויגיעה עמל רבי עקיבא לבנות את בית המדרש המיוחד הזה. כמה טירחה ומחשבה הושקע ביצירה הזו. ופתאום תוך פחות מחודש כל עמלו של רבי עקיבא ירד לטמיון. עמל שיגע עליו מאפס והתנוסס לתפארה חרב.

הייתה לו את האפשרות הפשוטה והטבעית, לומר לעצמו 'אין מה לעשות, כנראה זה לא בשבילי להקים ישיבה, כנראה אני לא ראוי לכך, אחרי הכל אני בן גרים'.

הייתה לו את האפשרות להכנס ל'משבר'. עמל של כל כך הרבה שנים ירד לטימיון, וזאת למרות כל המסירות נפש שהוא עצמו עשה כדי ללמוד תורה, זו אכזבה עצומה, שבאופן טבעי מפילה לייאוש עוצמתי.

אבל ר"ע בחר בדרך אחרת.

ר"ע במקום להכנס למשבר, עצר, ושאל את עצמו, מה אני יכול ללמוד מזה, איזה משמעות האובדן הזה נותן לי?

רבי עקיבא זכר שאמנם זו תקופה קשה וכואבת מאוד, אך היא תעבור ויבואו ימים טובים יותר.

ר"ע עשה חשבון נפש והגיע למסקנה ש'ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה' לולא אהבת הזולת לולא הערכת וכבוד לזולת (אהבה מתבטאת בכבוד והערכה) כנראה שעדיף שהעולם יהיה שמם (לפי דרגתם)

ר"ע רצה לתת לנו את הכלים לאהבת הזולת ולכן אמר [מסכת אבות] "חביב אדם שנברא בצלם". כל אדם ראוי לאהבה לא בגלל משהו שהוא עושה, לא בגלל דבר שהוא יודע, אלא מעצם היותו אדם. ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים עשה אותו. וכ"ש עם ישראל שהם בנים של הקב"ה.

בן של מלך גם אם אינו מושלם אני מעריץ אותו בגלל עצם המעמד שהוא נמצא בו.

ר"ע אימץ לעצמו את העבודה על כבוד הזולת, ע"י הבטה במעלותיו של הזולת, ודוקא בגלל שר"ע הגיעה לראייה חיובית חזקה עד כדי שגם כשראה את ביהמ"ק בחורבנו הוא הביט בצורה חיובית, שיש כאן הוכחה לגאולה. במקום לראות את המציאות כסימן לייאוש, הוא ראה בה סימן לתקווה.

מה שמקרב את הגאולה זו התקווה והראייה החיובית, לראות את הטוב בזולת, בעצמי, ובכל מה שקורה בחיים, התמקדות מרבה אהבת חינם,

ולכן זה נאמר דוקא במסכת מכות שבעצם חורבן ביהמ"ק זו המכה הכי קשה לעם ישראל, כל הרוחניות והגשמיות צנחו מטה, דוקא שם טעונה תקווה וראיה חיובית, וזה בא ללמד אותנו שבכל מכה שאנו חוטפים, שכך זה נדמה לנו, צריך לחפש את הטוב, ולהתמלאות בתקווה.

קל מאוד להטיף את הראייה האופטימית לאחרים הנמצאים בעת צרה, אולם כשהכאב נוגע בחיים האישיים שלנו הראייה החיובית נשכחת.

ר"ע יישם וקיים את הראייה החיובית ברגעים הקשים שלו, ברגעי המשבר העצומים שלו. לראות מה כן טוב, לחפש את נקודת התקווה ולהעצים אותה וזה מה שנתן לו את הכח לראות את החורבן ובמקום ליפול לייאוש, דווקא להעצים את תחושת התקווה, לראות את כל מפעל חייו מתרסק תוך חודש ולא לאבד את התקווה

הוא הבין שיש לזה משמעות, שיש כאן מסר, ובנה את המפעל מחדש, הפעם עם חמשה תלמידים בלבד, ולבסוף הוא המקור לכל מפעלו של רבינו הקדוש, הוא המקור למשנה- "וכולהו אליבא דר"ע"

גם במישור הכלכלי ר"ע היה אופטימי ומלא תקווה, בשעה שישן עם אשתו על קש, הבטיח לה שיקנה תכשיט יוקרתי – ירושלים של זהב, אולי זה היה נשמע לאשתו חלום שלא יתגשם, אך ר"ע קיים את הבטחתו, נעשה עשיר מופלג וקנה לאשתו את התכשיט.

יה"ר שנזכה ללמוד מדמותו ולחזק בנו את ה'תקווה והראייה החיובית' את ההבטה בחצי הכוס המלאה, את ההתמקדות במעלותיו של הזולת, ולהתקדם ולהגשים את החלומות שלנו עם המון תקווה.

שבת שלום