הקב"ה הכה את מצרים עשרת המכות במטרה 'למען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים. מטרת המכות לספר לדור הבא על כך שה' עשה צחוק מהמצרים [רש"י מבאר התעללתי= שיחקתי] לספר על כוחו של הקב"ה ושהוא השליט היחיד בעולם, והקב"ה הבדיל בין יהודי למצרי.
והשאלה הנשאלת. אם מטרת המכות לעשות צחוק מהמצרי שהאמין בכבש וביאור, א"כ מדוע אחת מהמכות לא הייתה 'מכת בלבול' דהיינו הבלבול שה' עשה לדור הפלגה, שכל אחד מהם דיבר בלשון אחרת משבעים לשון. אחד מדבר סינית, השני צרפתית, השלישי מצרית, הרביעי ערבית וכו' וכך היה חוסר הבנה מוחלט, שהוביל לאין ספור תסכולים, מכות ורציחות. לדעתי זה אחד הדברים המצחיקים ביותר והתעללות חזקה, כיאה למצרים שהתעללו בבני ישראל. אז מדוע הקב"ה היה צריך להביא את חיות ועופות טורפים מכל העולם ע"מ לשחק במצרים ולגרום להם לפחד ולמוות. הרי ניתן ליצור את כל זה בצורה יותר פשוטה, ע"י שה' יבלבל את שפתם, ומדוע ה' לא הכניס בתוך עשרת המכות 'מכת בלבול'?
חז"ל אומרים שכל המכות ניתנו מדה כנגד מכה. עשרת המכות שנחתו על מצרים לא ניתנו באופן אקראי, אלא הכל מחושב בהתאם להתעללות שהמצרים נהגו בעם ישראל. כל מכה טמנה בתוכה את צורת ההתעללות של המצרים בעם ישראל, ולפיכך המצרים לא קיבלו 'מכת בלבול' כפי שקרה בדור הפלגה, משום שמכה כזו אינה במידה שבה הם נהגו כלפי ישראל.
זה אומר שכל מכה ומכה נעשתה באופן מדוקדק בצורתה ובאופייה, בהתאם לעוול שנהגו המצרים ביהודים, וזאת משום שכך צורת הנהגתו של הקב"ה כפי שנאמר במשנה [סוטה] 'במידה שאדם מודד, בה מודדין לו', וכן בגמ' [סנהדרין צ] כל מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה'. כלומר הנהגתו של הקב"ה הן למעשים טובים והן למעשים רעים היא מדה כנגד מדה.
דוגמאות למעשים רעים:
בתחילת ספר בראשית נאמרו בהם מקרים של מדה כנגד מדה בעונש המגיע מן הבורא:
הנחש התקרב לחווה, והעונש איבה אשית בינך ובינה.
קין הרג את הבל וטמן דמו באדמה, ונתקלל 'מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך, כי תעבוד את האדמה, נע ונד תהיה בארץ'.
דור המבול חטאו בזנות, ונענשו במים חמים.
יהודה אמר לאביו הכר נא הכתונת בנך היא, ונענש שתמר אמרה לו 'הכר נא למי חותמת והפתילים.
העונש במכ"מ נאמר אף בעונשים של ב"ד כפי שלמדנו בפרשת משפטים:
מכה איש ומת מות יומת. עין תחת עין. שן תחת שן. יד תחת יד. רגל תחת רגל.
כוויה תחת כוויה. פצע תחת פצע. חבורה תחת חבורה. שופך דם האדם באדם דמו ישפך.
עד כה עברנו על מקרים בהם העונש בידי שמים ובידי אדם נעשה באופן של מכ"מ.
כעת נעבור למקרים בהם ניתן שכר טוב בהנהגת מכ"מ.
מרים זכתה שכל עם ישראל יחכו לה במדבר משך שבעה ימים מפני שחיכתה למשה בין קני הסוף, כשהיה בתיבה.
יהודה, על שהציל שלש נפשות [תמר ושני בניה] מן האש, הציל הקדוש ברוך הוא שלושת בניו מן האש, ומי הם? חנניה מישאל ועזריה. [שמות רבה טז, ד].
והשאלה הנשאלת מה כל כך חשוב שהנהגת הקב"ה כלפינו, הן לשכר והן לעונש תהיה מדה כנגד מדה.
אם אדם חטא ומגיע לו עונש, אז שיקבל עונש לפי החטא, אבל למה הוא צריך להיות תואם? מדוע העונש צריך להיות באותה מידה?
כך צ"ב גם לגבי שכר, אם אדם עשה מצוה ושאר מעשים טובים וצריך לקבל עליה שכר, אז שיקבל שכר. מדוע השכר צריך להיות בהתאמה לדבר הטוב שהוא עשה???
עוד עלינו להבין, כשיתרו התגייר ובא למשה רבינו, נאמר "כי ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים כי בדבר אשר זדו עליהם". פירושם של דברים- יתרו שמע על עשרת המכות, יתרו שמע וראה את קריעת ים סוף, יתרו שמע על מלחמת עמלק, וזה גרם לו להתרשם מכוחו של הקב"ה, אבל עדיין זה לא גרם לו לקום ולעשות מעשה, לעזוב את כל הע"ז ולהיות חלק מעם ישראל. מה הדבר שכן גרם לו לעזוב הכל ולהיות חלק מעם ישראל, שכל העונשים באו מדה כנגד מדה, כפי שיתרו אומר 'בדבר אשר זדו-עליהם' ומבאר רש"י בקדרה שבישלו, בה נתבשלו.
מה כ"כ גרם ליתרו להתפעל מהנהגת 'מכ"מ', מאשר עצם עשרת המכות וקריעת ים סוף?
לשם הבנת הדברים עלינו להתבונן בכל המושג 'מדה כנגד מדה'.
מה זה בדיוק מדה כנגד מדה.
תחילה נעבור על כמה מאמרי חז"ל ולאחמ"כ נפשיט את הדברים ונרד לחיי המעשה.
הספר חסידים [צב] והאלשיך [ויקרא ט] כותבים שהנהגת מכ"מ הינה חסד אלוקי שעל ידי שהאדם נפגע וניזוק בדבר מסוים, במקום לרטון ולכעוס על אשר קרהו, יוכל לפשפש במעשיו, וכן כשרואה את הנזקים אשר בני האדם סובלים, יפשפש במעשיו האם הוא מתנהג כמותם ויחזור בתשובה על מעשיו הרעים, וישפר את מעשיו.
אילו העונש אינו קשור למעשה השלילי שנעשה, האדם אינו יודע מה לשפר בהתנהגותו, ולרוב הוא בטוח בצדקת דרכו, ומה הועיל העונש אם האדם לא ישנה מעשיו וישתפר. לזאת העונש בא במכ"מ.
וכך רוב האנשים מכירים את מטרת הנהגת מכ"מ.
אלא שלפי זה ישנו דבר לא ברור, מדוע שכר ניתן מכ"מ. הרי אין מטרת השכר שהאדם ישפר מעשיו, הוא כבר מתוקן, הוא כבר נוהג כראוי, וא"כ מה זה משנה איזה שכר הוא יקבל, העיקר שיקבל שכר?
עוד צריך להבין. כתוב בספר שמואל א כאשר שאול המלך רדף את דוד, ונכנס למערה לבדו לעשות צרכיו, ודוד התחבא בה, נאמר ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול בלט.
ואומרים חז"ל כשדוד המלך הזדקן, "ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו", והסיבה לכך "אמר ר' יוסי בר' חנינא כל המבזה את הבגדים סוף אינו נהנה מהם".
והשאלה זועקת, דוד מלך ישראל, נמצא תקופה ארוכה בבריחה מפני שאול המלך, מרדף על חייו מבלי שעשה כל עוול כלפי שאול המלך, ומזדמן לידו הרגע שהוא יכול לסיים עם כל הסבל הזה על ידי שהוא יהרוג את שאול, ונגמר כל המרדף, ובכ"ז דוד מתעלה ובוחר לחתוך חתיכה מכנף מעילו של שאול ולהראות לו שאין לו טיפת כוונה להזיק לו, והוא רוצה בשלום, ולמרות כל זאת דוד נענש שהבגדים לא מחממים אותו???
ביאור.
המפרשים שואלים סתירה בדברי הגמרא. בגמ' [קידושין לט] נאמר 'שכר מצוה בהאי עלמא ליכא' כלומר שאדם לא מקבל שכר בעולם הזה.
מצד שני נאמר "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו" ומבארים חז"ל שהקב"ה משלם לרשעים את שכרם בעולם הזה בכדי להאבידם בעולם הבא, כלומר הרשעים מקבלים את שכר בעולם הזה על המצוות והמעשים הטובים שעשו, ובכך כשיגיעו לעולם הבא, יהיו ריקנים ויקבלו רק עונש. וכיצד יתכן שהרשע יקבל שכר בעולם הזה?
כיצד שני אמרות חז"ל מסתדרות זו עם זו, האם יש שכר בעולם הזה או שאין שכר בעולם הזה?
וכעת נעבור להתבונן במהות מכ"מ.
כתוב במשנה האחרונה במסכת אבות, 'לפום צערא אגרא'.
דהיינו השכר שהאדם יקבל על המצווה שעשה, אינו אובייקטיבי, אלא סובייקטיבי, קרי, תלוי בגודל המאמץ שהעושה אותה השקיע בכדי לקיימה.
כלומר מי שיקבע את ערך המצוה, זה האדם שעושה אותה. למשל אדם שהתאמץ לקום בבוקר למניין, וויתר על עבודה באותו זמן, ויצא מן הבית לבהכנ"ס למרות שהיה קר וגשום, במעשיו הוא גילה שהתפילה בבהכנ"ס במניין היא כל כל חשובה יותר מהכיף להמשיך לישון, התפילה חשובה יותר מהקושי של הקור ויותר מהסכום כסף שיכל להרוויח באותו הזמן. אז ממילא השכר יהיה גדול כפי שהוא עצמו העריך אותו.
כאשר הרשע עשה מצווה, זאת לא משום שהוא מעריך את מה שעשה, זאת לא משום שהוא מחשיב את ציווי הבורא, ולא משום שהוא מחשיב את עשיית הטוב לזולת, פשוט קרה ויצא לו לעשות מצוה. אילו מישהו היה מציע לו מספר שקלים בכדי שיעשה משהו אחר באותו הזמן, הוא היה מוותר בחפץ לב על המצווה, אילו היה קצת קר או גשום, הוא היה מוותר בקלות על המצווה, וזה אומר שהמצווה לא חשובה לו כלל וכלל, ממילא הוא לא יקבל עליה שכר גדול, אלא מועט ביותר, מפני שכל הסיבה שאין שכר מצוות בעוה"ז זאת משום ששכר המצווה כה גדול עד כי אין שום הנאה ועונג גשמי שיוכל להיות שכר למצווה, אולם כל זאת לאדם שמוכן להתאמץ על המצווה ובכך מוכח על יוקרה וחשיבותה של המצווה, אך הרשע שאין לו טיפת ערך למצווה, ממילא שכר המצווה בעיניו כה פחות, ושכר מועט שכזה ניתן להמיר בעונג גשמי, ולכן הוא יכול לקבל את שכרון בעולם הזה.
כעת נענה על השאלות.
אמנם דוד המלך נרדף תקופה ארוכה ועל פי הדין יכל להרוג את שאול, וזה שדוד המלך התאפק ולא הרגו, זה מוכיח על גדלותו, אך מ"מ דוד זלזל בבגדים, המעשה מוכיח שהבגד לא מוערך, ומכיון שכל ערכו של הבגד הוא ביכולת לכסות את האדם ולחממו, כאשר דוד הזיק לבגד ולא העריך אותו, נמצא שאין לבגד ערך, ממילא בגד כזה לא מחמם.
כשיתרו התפעל מהנהגת מכ"מ, הוא התפעל כיצד הקב"ה מנהיג שהאדם עצמו יוצר את החיים של עצמו, מה שהוא מעריך הוא יקבל, ומה שהוא לא יעריך, מה שהאדם יזלזל הוא לא יקבל.
מידה כנגד מידה אינה עונש או שכר, הקב"ה שהאדם יוצר את החיים של עצמו. מרים שדאגה לחכות למשה רבינו, ולא רצתה שיחוש בודד, לא רצתה שיגיע לבית מאמץ או שח"ו יהרג. מרים יכלה להישאר בבית על הספה ולשתות משקה קר, אבל מרים בחרה להישאר ולהשגיח על אחיה משה בין קני הסוף כמה זמן שיצטרך, העיקר שיחוש מוגן וישאר בחיק המשפחה, וברגע שאכן בתיה זיהתה את הרגע שניתן להציל את משה ולהשאירו בחיק המשפחה, היא רצה לבתיה ובחכמתה דאגה להביאו לינק מאמו. היא גילתה במעשיה כמה אחיה חשוב לה, ולכן זכתה שכל עם ישראל המתין לה במשך שבוע שלם כדי שלא תחוש בודדה ונטושה.
יהודה התייחס למילים 'הכר נא' בזלזול. כלומר הוא אומר לעצמו "אני לא אומר לאבא מה בדיוק קרה, אני רק מראה לו את הכותונת, ואבא יעשה את השיקולים שלו ויחשוב מה שהוא רוצה, וכך אני מצד אחד עידכנתי את אבא, מצד שני לא גילתי לו". אם מבחינת יהודה 'הכר נא' זו תשובה ראויה, בסדר, אז גם תמר תאמר לו 'הכר נא' ותתמודד עם תשובה שכזו.
חז"ל אומרים שהסוטה שבעלה קינה לה, לוקחים אותה לב"ד והיא צריכה להביא קרבן שעורים. שואלת הגמ' למה קרבן שעורים, אין שום אדם שמביא קרבן שעורים אלא רק חיטים, חוץ מסוטה, אז מה התייחד בסוטה. ועונה הגמ' היא עשתה מעשה בהמה אז שתאכל מאכל בהמה.
כלומר זה שסוטה מביאה מאכל בהמה זה לא עונש, אלא אם בהתנהגותך המופקרת גילית שאת כמו בהמה, יום בבית הזה ויום בבית אחר, וזה טבעי ונורמלי, אז אם להיות בהמה זה מצב 'תקין' אז תאכלי כמו בהמה, את קבעת מי את, אדם או בהמה.
נאמר בפסוק 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך'. כלומר אדם שרצח מישהו אחר פירושו שהדם של חברו לא חשוב בעיניו, לדעתו אין ערך לחיים, בסדר, אם אין ערך לחיים, אז הוא יכול למות.
"עין תחת עין, יד תחת יד, רגל תחת רגל", אם יד זה לא דבר חשוב, אפשר גם בלעדיה, אפשר להתנהל עם יד שבורה, או ללא יד, אם זה תקין ונורמלי, בסדר גמור, אז אתה לא צריך יד.
וכעת נעבור לעשרת המכות:
הסיבה שפרעה קיבל דוקא דם צפרדע וכו' ולא 'מכת בלבול', משום שהוא התנהג בחוסר ערך כלפי דברים מסוימים וחוסר הערך שלו, יצר את המכה.
דם:
לא נתתם לבני ישראל לטבול, מבחינתכם להיות מלוכלך זה מצב תקין ונורמלי, אז גם אתם יכולים לחיות במשך שבוע שלם מבלי שיהיה לכם מים.
זרקתם את הילדים ליאור, היאור מלא בדמם של הילדים. אם מבחינתכם יאור מלא בדם זה נורמלי לחלוטין, זה לא כואב לכם, זה לא מגעיל אתכם, אז כל היאור יכול להיות דם.
צפרדע:
הערתם את עם ישראל משנתם לקום לעבוד. אם מבחינתכם אין ערך לשינה, אין כבוד למנוחה, אם בשבילכם לא לישון זה מצב תקין, אז גם אתם לא תישנו שבוע שלם מצעקות הצפרדעים.
חטפתם את תינוקות ישראל, ולכן האמהות היו צריכות לסתום לילד את הפה שלא יצרח, אם מבחינתכם להסתים תינוק שלא יבכה זה טבעי, אז גם אתם תסבלו מכאב, מתסכול של רעש שלא נגמר, מחוסר יכולת לזוז [אפ' לגשת לשירותים] מחשש להחליק על ג'לי של צפרדעים ולא תוכלו לצעוק, אלא תשארו עם פה סגור חזק חזק, כי אם תפתחו את הפה יכנסו עוד צפרדעים לתוך הפה…
פסח כשר ושמח