פרשתינו עוסקת בתחילתה בפרשיית עבד עברי. אדם שגנב ואין לו לשלם, מוכרים אותו לעבד למשך שש שנים רצופות, את הכסף נותנים לנגנב, ובסיום השש שנים, יוצא הוא לחופשי.
והשאלה זועקת
למה העונש שלו כ"כ ארוך ומייגע, הוא לא יכול לצאת לשוק העבודה באותה תקופה, הוא עוזב את אשתו וילדיו למשך שש שנים, שוללים לו את חירותו במשך פרק זמן כה ארוך, הקטנצי'ק שלו יעשה בר מצוה בסיום השש שנים והוא לא יזהה אותו, ממש מסכן.
ועוד לא מדובר כאן באדם אמיד שגנב בשביל להתעשר, מדובר באדם עני שבקושי סוגר את היומית שלו, אז מדוע למכור אותו ולהנציח את המציאות שאין לו עבודה.
האם לא עדיף שפשוט יקטעו לו את היד וכך נפתור את הבעיה, הוא לא יוכל יותר לגנוב. או שנכניס אותו ל'צינוק' למשך פרק זמן, והוא יבין שאם הוא יגנוב שוב, הוא יסבול וכך ימנע, אבל למה לגרום לו ולמשפחתו סבל של שש שנים?
ראשית עלינו להתבונן מה בדיוק הביא את הגנב לגנוב. אם נאמר, "פשוט לא היה לו כסף, לכן הוא הלך לגנוב". עלינו להתבונן, האם כל אדם שנקלע לקושי כלכלי הולך לגנוב, הרי לא מעט אנשים עוברים תקופה של פיטורים או בלת"מ קשה שמותיר אותם בלי הכנסה חודשית ועם חובות, ובכ"ז הם לא הולכים לגנוב. כל אדם מתייחס שונה למצב שהוא זקוק לכסף בדחיפות. יש אדם שילך לחפש עבודה, ואם לא יקבלו אותו או שאף ידחו אותו בבושת פנים, הוא ימשיך לחפש ולחפש עד שימצא, יש אדם שיצטמצם למינימום ההכרחי, יש אדם שיבקש צדקה או תמיכה מאחרים, ויש אדם שיעשה את כל הדברים יחד, אך אף אחד מהם לא חשב על פתרון של גניבה, אז מה הביא את הגנב לגנוב ולא למצוא פתרון למצוקתו בדרכים ישרות?
ביאור: אדם שהולך וגונב זוהי תוצאה של מספר מחשבות ואמונות על עצמו ועל החיים שמחמתן הוא מסוגל להכנס לרשותו של האחר ולקחת ממנו דבר שעמל עליו והשקיע בו זמן וכוח, לקחת דבר שהאחר התאמץ והזיע כדי להשיגו.
כל אדם מרוויח את פרנסתו תמורת ערך מסוים שהוא נותן לאחר, תמורת בעיה שהוא פותר לאחר. לעומת הגנב הלוקח דבר מן הנגנב מבלי רשות ומבלי לתת ערך תמורתו, וזאת מחמת שלוש סיבות:
- הגנב אינו מאמין שיוכל לתת ערך תמורת כסף, הוא לא מאמין בעצמו, ביכולות שלו, ולכן הוא לא פנה להשיג את כספו על ידי מתן ערך לאחר ובדרך ישרה.
- הגנב חסר יכולת לחוש את כאבו וצערו של הזולת. אילו היה חש ומבין לרגשותיו של הזולת, אילו היה חש את כאבו הגדול של אדם שנגנב, הוא לא היה גונב.
- הגנב מתקשה לדחות את סיפוקיו. כל דבר שהוא משתוקק לו, מיד זקוק הוא להשיגו, מבלי לחשוב מהן ההשלכות של מעשיו. למשל עכשיו בא לו 'וודקה' אז הוא ישיג וודקה, אבל כרגע אין לו כסף, מ"מ הוא ישיג וזו תהיה ע"י גניבה. וזו גם הבעיה שבגינה אינו מצליח לחסוך ולייצב את מצבו הפיננסי.
אם ניקח את הגנב הזה ונחתוך לו את היד, מה שנקרא שיטת ה'זבנג וגמרנו', לא פתרנו שום בעיה, עצרנו את הסימפטום, אך הבעיה עצמה דהיינו שלושת הסיבות שגרמו לו לגנוב, לא נפתרו. אם ניקח את הגנב ונכניס אותו לצינוק לפרק זמן, גם בזאת לא פתרנו את הבעיה שהביאה אותו לגנוב. ברגע ויצא לחופשי או ברגע שתינתן בידו האפשרות לגנוב למרות חסרון היד ולמרות הצינוק שסבל בו, הוא יגנוב מיד, אולם הפעם בצורה יותר זהירה ויותר מתוכחמת.
התורה נתנה לנו את הפתרון המושלם! התורה נותנת את התהליך האופטימלי בכדי שאדם זה ישתחרר מהמחשבות והקשיים שהובילו אותו לגנוב. והפתרון הוא :הגנב הזה ימכר לעבד למשך שש שנים, בתקופה זו אדונו יצטרך לזון את משפחתו במידה והעבד היה נשוי, כך שבראשית הדברים יש לו רוגע נפשי מכך שמשפחתו אינה סובלת חרפת רעב, שזה אחד מהדברים שגרמו לו לצאת ולגנוב, אשתו אינה מטרידה אותו "תביא לי, תקנה לי, אין אוכל, אין לי.. אני צריכה…". בנוסף יש לו עבודה מסודרת למשך שש שנים.
במשך אותן שש שנים האדון מתייחס אליו בכבוד, אינו יכול לתת לו לבצע עבודות בזויות, אסור אפ' לקרוא לו 'עבד'. מעבר לכך האדון מחויב לכבדו ואם יש כרית אחת, העבד יקבלה והאדון ישן בלי כרית, והוא מסגל יכולת להיות עבד, מבלי שהאדון יזכיר לו שהוא עבדו ומבלי שהאדון יתנהג אליו כעבדו.
כך במשך אותן שש שנים העבד מתחיל להאמין בעצמו שהוא שווה, שהוא בעל ערך, שמרוצים מהעבודה שלו, והראייה שהוא לא מקבל את ה'שיריים', הוא מקבל את הטוב שבטוב, אפי' יותר טוב מהאדון שלו, הוא צובר הערכה, הוא צובר חוויות הצלחה. הוא לא מקבל שום תחושה של עבד בזוי ושפל, כפי שנאמר 'כשכיר כתושב יהיה עמך'. הוא אוכל יום יום על שולחן אדוניו, ושומע את תפיסת עולמו על החיים, על כסף ועל עבודה ועל יחסי אנוש ללקוחותיו, וכך הוא מסגל לעצמו דפוסי חשיבה של אדון, של אדם בעל יציבות כלכלית.
אט אט חודרת לתוכו האמונה שהוא שווה, שיש לו מה לתת, שיש לו מה להעניק לעולם.
במשך אותה תקופה הוא לומד לדחות את סיפוקיו. בא לו 'וודקה', והוא לא קונה ולא מקבל, כי האדון לא פתח וודקה לעצמו. בא לו 'על האש', אבל אדונו לא עושה כרגע על האש.
אם הוא בעל אשה וילדים. במשך אותן שנים האדון יכול להשיאו שפחה כנענית [שהיא מיועדת רק לו, ואינה חייה בהפקר], וילדיה יהיו עבדים לעולם. בסיום השש שנים הוא נפרד מאשתו שהיה איתה בקשר קרוב, הוא נפרד מילדיו שקיפצו על ברכיו, שחיבקו אותו, שהוא הרכיב אותם על כתפיו.
תארו לעצמכם שאומרים לכם "תתחתנו, תחיו באהבה, באושר, תביאו ילדים חמודים ומתוקים, אבל בעוד מספר שנים לוקחים לכם הכל, אתם חוזרים להיות שוב לבד", זוהי חוויה כואבת ביותר.
המציאות הזו גורמת לגנב להבין את הכאב של אדם שעמל על משהו ונפרד ממנו פתאומית, ללא כל סיבה, התחושה שהייתה חסרה לו שמחמת חסרונה הוא הלך וגנב.
לסיכום. לאחר שש שנים, מגנב שהיה עם מחשבות של גנב, קרי חסר ערך עצמי, עם חוסר הבנה לרגשותיו של הזולת, ועם חוסר יכולת בדחיית סיפוקים, הוא יוצא לחופשי עם ניסיון תעסוקתי של שש שנים, הוא יוצא עם הערכה עצמית לעצמו וליכולותיו, הוא יוצא עם הבנה לרגשותיו של הזולת, וכעת הוא יכול להתמודד עם אתגרי החיים. עכשיו הוא משוחרר מהעבדות המחשבתית שכבלה אותו בתאוות בצע, זהו הפתרון האמיתי של יוצר האדם, לעומת פתרונות חלם של 'זבנג וגמרנו'.
כעת בשנה השביעית, הוא חופשי אמיתי, משוחרר מתפיסות עולם על עצמו ועל מעשיו שכובלות אותו בתוך תאווה בלי נשלטת. כעת הוא יגש לחפש עבודה מסודרת, כעת הוא ישקם את ביתו, יבין לרגשותיו של עצמו, יבין לרגשותיה של אשתו ושל ילדיו ויחיה באושר.
ולא צריך לחכות ל'משבר' של גניבה ושל מכירת אדם לעבד בשביל לשנות את שלושת הדברים שגרמו לאדם לגנוב. כל אדם יכול להשתחרר ממהות של גנב וממהות של עבד על ידי שיחזק בעצמו את שלושת הדברים ההפכיים – ערך עצמי, יכולת דחיית סיפוקים, יכולת להבין את רגשותיו של הזולת, ולזכור שאנו עבדיו של הקב"ה, והוא האדון שדואג לנו. וכדאי להתחיל מעכשיו, כן, ממש עכשיו.