וימאן להתנחם…
לא פעם אדם מוצא את עצמו צריך לנחם משפחה או חברים, ומרגיש נבוך, "מה אני יאמר, מה אני יגיד, מה לא להגיד". למה בדיוק אני צריך להגיע לשבעה, מה כ"כ חשוב בזה,
ואם זה מוות פתאומי או רצח, במה אני יכול לנחם, זה דבר שלא נתפס.
מהי מטרת הניחום?
במה הניחום מועיל לאבל?
מה בדיוק אומרים בניחום?
מה לומדים לחיים שלנו מ'שבעה' על קרוב שנפטר?
בואו נסרוק מספר דינים שחלים ב'שבעה' לפי סדר המציאות, ולאחמ"כ נעבור לעומק ההליך.
האבל צריך לקרוע, להספיד, לקבור, לאחמ"כ צריך לשבת שבעה על הקרקע, אסור לומר לו שלום, ללכת לשמחות או לשמוע מוזיקה.
אסור להתקלח או לנעול נעליים. סעודה ראשונה אסור לו להכין לעצמו, מכינים לו ביצים או עדשים.
מי שבא לנחם, לא מדבר עד שהאבל יפתח מעצמו, כל החברים הקרובים והרחוקים מהשכונה, מבית הכנסת, לנחם.
במשך כל ימי השבעה, האבל בעמדת 'מספר'. הוא מספר שוב ושוב לכל אדם שבא לנחמו על מה שקרה, על הכאב, על הבדידות, על החסר, והמנחמים מאזינים, מקשיבים, מהנהנים כאות הבנה לכאב ולצער.
כך במשך שבעה ימים, הדלת לא נפתחת ונסגרת, היא פשוט פתוחה כל הזמן, ואנשים נכנסים ויוצאים, מקשיבים, מברכים ומנחמים.
מה מיוחד בתהליך הזה?
כשאדם עובר חוויה רגשית כואבת מאוד, יש שני חלקים שמתנהלים בתוכו בשעת הכאב.
א-הכחשה. ב-חוסר תמיכה.
כשאדם חווה אובדן, הכאב גדול וקשה, הוא מתקשה להשלים עם המציאות החדשה, ולכן הוא נוטה להכחיש את האובדן על ידי שהוא הכחשת המציאות. למשל אם מדובר באובדן של אדם קרוב, הוא אומר לעצמו, "לא צריך לארגן קבורה, הוא עוד מעט התעורר"
בקיצור הוא מכחיש את המציאות, 'זה לא באמת קרה'.
בסיפור הדברים, במנהגי האבלות, האבל מתאבל ובכך מעבד את האובדן, שאכן קרה, שהיה.
בד בבד הוא מקבל תמיכה והוא משחזר את הסיפור פעם אחר פעם- שהנפטר היה חולה, הוא סבל בשנותיו האחרונות. הוא משוחח על הפטירה ועל תחושות הריקנות והחסר, ועל תחושת ה'חוסר ודאות' מה יהיה עם המשפחה.
האבל מספר שוב ושוב בניחום – על העבר, על החיסרון, על התחושות [לעיתים גם על ההפתעה של המוות] על החלומות והתכנונים שהיו ונגוזו. על חששות מקשיים אישים, מקשיים במשפחה.
והוא יכול לבכות, זה לגיטימי, כולם שם בשבילו.
נאמר בגמ' "מצוה לקרוע בפני רבים, ומקרעין לקטן מפני עוגמת נפש". האבל עלול לחוש מוזר, עד כדי כך אני עצוב, עד כדי כך אני מדוכדך, אני בוכה ובוכה" הוא חש זר לעצמו, הוא לא זוכר זמן רב שהתנהג כך. תפקיד המנחמים לתת לו תחושה – אנו מבינים את הכאב שלך, ניכר עד כמה הכאב גדול ועוצמתי, אתה לא מוזר, הכאב שלך נורמלי, הרגשות שלך נורמליים.
כאשר האובדן קיבל את מקומו, עבר עיבוד, עבר פריקת הרגשות השליליים, מכאן הדרך פתוחה להתמודדות בריאה ומלאת כוחות
בכך פתרנו את שתי הבעיות את ההכחשה ואת החוסר תמיכה, האבל מקבל אמפתיה [הבנה לרגשותיו]. מי שלא מדבר במשך השבעה, סוחב איתו את הכאב הזה כל חייו.
מטרת השבעה להפנים שאכן קיים אובדן, ולקבל שאכן כעת זו המציאות, ויחד עם פריקת רגשותיו הכואבים, תוך כדי שהוא מקבל הבנה לרגשותיו ותמיכה.
לכן אסור למנחמים לפתוח עמו בשיחה, האבל צריך לפתוח. המנחמים צריכים להיות בעמדת הקשבה.
בשבעה- אסור לאבל לעסוק בענייני שמחה, הוא עלול להיות עסוק בהם, כדי לברוח מהכאב שבאובדן, אפ' תורה אסור לו ללמוד.
כל חוסר נוחות, לשבת על הארץ, איסור רחיצה ונעליים, גורמים לאדם להתרכז באבל, העינוי מציק לו, ומיד הוא נזכר בסיבה לכך.
יש מצוה להספיד כראוי, ולעורר בכי. [יור"ד סימן שדמ'] להרבות בבכיה, כשאדם בוכה הוא פורק את הרגשות השליליים שצבורים בו.
מלווים אותו שבעה ימים, כך שהוא עובר את כל השבוע עם תמיכה, למשל אם ח"ו נפטרה אשה לבעלה במוצ"ש.
הוא עובר יום ראשון בלי אשתו, יום שני בלי אשתו. הוא ואשתו היו רגילים לעשות יחד פעולות רבות, ופתאום הוא צריך להתמודד לבד.
הוא רגיל לקבל ממנה רשימה ביום חמישי ולערוך קניות, וכעת אין מי שיכין לו רשימה, או שאין לה מי שיקנה את המוצרים וכד'.
בכל יום מלויים אותו בקושי, תומכים בו, וכך הוא מסתגל למציאות החדשה.
גם אחר השבעה לא נגמר האבלות. דיני אבלות ממשיכים, ואם זה הורים, דיני האבלות נמשכים שנה.
יש קדיש, יש אזכרה, עלייה לקבר. זמנים שבהן נזכרים בנפטר, ושוב פורקים את החיסרון, את הגעגוע, ובד בבד חשים את התמיכה.
עשיית מצוות וברכות לעילוי נשמת הנפטר, נותנת תחושה לאבלים שאמנם באופן פיזי, הוא חסר, אבל עדיין יש קשר נשמתי.
כשאדם נפטר יש את תחושת הבדידות, ויש את התחושה שהייתי רוצה לעזור לו ולהיטיב עמו על הטוב שהוא גמל עימי, בפרט אם זה הורים, או בני זוג שאהבו זה את זה, ותמכו זה בזה. והקושי שלא ניתן להיטיב עמו, מתסכל.
המעשים שעושים לעילוי נשמת הנפטר, פותרים את הקושי הזה.
זוהי התהליך העמוק הנעשה בתהליך ניחום אבלים.
יהי רצון שנזכה לשמחות וגיל
ולגאולה השלימה במהרה אכי"ר.