מבצע: חלוקת 'שנאה' ללא עלות עד גמר המלאי!!!

נמצאים אנו בעיצומם של ימי בין המצרים, ימים בהם נוהגים מנהגי אבלות על חורבן בית ראשון ושני וכו', ואמרו חז"ל שבית המקדש נחרב בעוון שנאת חינם, וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו, דהיינו שאם בית המקדש לא נבנה עדיין, זה אומר שיש לנו עוד מה להתקדם בעבודת המידות ב'אהבת חינם'.

במאמר זה נתבונן מהי שנאת חינם, מהי אהבת חינם, איך משתחררים משנאת חינם, וכיצד מחזקים את האהבת חינם, מהתאוריה ועד למעשה.

שלב א'

אם  שנאת חינם פירושו חינם ממש, דהיינו שהאדם אותו אני שונא, לא פגע בי, לא הכה אותי ולא הזיק לי, אז למה שאני אשנא אותו בחינם,  אם לא משלמים לי אז או שלא אשנא או שאוהב, אבל למה לשנוא?

הרי אדם שחי בשנאת חינם, מלבד שגורם חורבן ביהמ"ק, הוא גורם לעצמו חורבן. הוא שונא את השכן מלמעלה והשכן מלמטה וכמובן את השכן ממול, הוא שונא את המוכר במכולת ואת מתפללי בית הכנסת, את המגזר הזה והמגזר האחר, הוא חי בתוך ביצה טובענית של שנאה, אז מה אדם מרויח מכך שהוא שונא?

אם אדם לא עשה לי כלום למה שאני אשנא אותו, אם אנחנו חברים אז אני יאהב אותו, ואם אני לא מכיר אותו, אז אני לא אוהב ולא שונא.

מהו הדבר שיוצר את ה'שנאת חינם'?

לכל אדם יש תכונות טובות יותר ותכונות פחות טובות, לכל אדם יכולות מיוחדות משלו. מראהו של כל אדם שונה מחברו, יש גבוה ויש נמוך, יש רזה ויש מלא, יש בעל עור בהיר ויש בעל עור כהה, וכו' וכו'.

ככל שהאדם חפץ היה להיות ולהראות כמישהו אחר. במידה בה האדם אינו שמח ואוהב את חלקו, וככל שאינו מקבל את עצמו כפי שהוא, כך הסיכוי גדל שיפתח שנאת חינם.

כלומר, אדם שאינו שמח בכך שהינו גבר או אשה, הוא היה חפץ להיוולד מין אחר. אדם שאינו שמח במראה שלו, בתכונות האופי שלו, בכישרונות שיש לו, הוא היה מעדיף לקבל כישרונות אחרים במקום כשרונותיו שלו, נמצא שמתבייש בעצמו וחש שנאת עצמית, הוא לא אוהב את עצמו, את הגוף שלו, את המראה שלו, את האופי שלו, זוהי קרקע פורייה לשנאת חינם

שנאה פנימית מובילה לשנאה חיצונית, כפי שיבואר בהמשך.

לעומת זאת, ככל שהאדם אוהב ומקבל את עצמו כפי שהוא, שמח במינו, במראהו, במשקלו, בתכונותיו, בכשרונותיו וכד', כך גדל הסיכוי שיזכה באהבת חינם.

כפי שהוא מקבל את עצמו כפי שהוא כך הוא יקבל אחרים כפי שהם.

בשלב הבא בעז"ה נבאר את הסיבה לשנאת חינם של הזולת , וכיצד ניתן להשתחרר ממנה.

שלב ב'

בשלב א' למדנו את הגורם הראשון המביא לידי שנאת חינם שזהו שנאה עצמית, וכעת נלמד כיצד שנאה עצמית הופכת לשנאת הזולת.

כאשר האדם חש כי ישנו דבר שלזולתו יש ולו אין, שהזולת הרויח והוא הפסיד, הוא מקנא בזולת, והקנאה הזו יכולה להביא אותו לשתי מקומות שונים, ותלויה בבחירתו,

אפשרות א' להעצים את עצמו, לגדול, ולהיות במקום בו הזולת נמצא.

אפשרות ב' כאשר אינו חפץ להשתנות ולהעצים את עצמו או שאינו יכול לעשות כך מחמת מגבלות המציאות. בכדי שיוכל להתמודד עם הפער שבינו לזולתו, וכדי שיוכל להתמודד עם הקנאה הנוצרת מכך, הוא שונא את הזולת.

לדוגמא: אדם המקנא בחברו בכך שהינו בעל ידע תורני מסוים, או בעל ממון מסוים והוא לא. יש לו את האפשרות להשקיע משאבים בכדי לרכוש את אותו ידע תורני. יש בכוחו להעשיר את ידיעותיו ויכולותיו הפיננסיות ולהתקדם בצבירת כסף ונכסים

ויש לו את האפשרות שלא לעשות כלום, רק לקפוא על מקומו, [או בגלל שאינו רוצה להתאמץ, או מחמת מגבלות המציאות] ולחוש שנאה כלפי הזולת ובכך להשקיט את המצפון ולשככך את הכאב והקנאה בשל הפער שבינו לחברו.

נמצא שאדם זה המקנא בחברו, ושונאהו, הוא שונא חינם, ויתכן שהאדם השנוי כלל אינו יודע מכך שמישהו מקנא בו ומחמת כך שונא אותו.

[אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא השנאה כלפי ציבור שומר תורה ומצוות. בכל הזדמנות ישמיצו הציבור בכל מיני טענות שונות ומשונות ובפרט כאשר אדם בעל חזות המשייכת אותו לציבור שות"מ עשה מעשה שאינו הגון, יעלו את הנושא בכל שעה ומחצית שעה, ויעלו 'מומחים' שיטחנו את הנושא שוב ושוב, למרות שבציבור שאינו שתו"מ יש הרבה יותר אנשים שמתנהגים הרבה יותר גרוע. מנין נובע הדחף הבלתי פוסק לדוש בכביסה המלוכלכת של אחרים?

עשרות מיליוני שקלים מושקעים בסדרות למיניהם בכדי להכיר לעולם את מה שקורה בתוככי ציבור שות"מ, והשאלה היא – מה כ"כ מעניין את הציבור הרחוק מתורה ומצוות במה שקורה בתוככי הציבור שות"מ, האם הדשא שלכם לא מספיק ירוק שאתם פוזלים לדשא של השני? הרי הציבור שות"מ הוא ישן וגלותי, אז מדוע אתם מבזבזים כל כך הרבה כסף וזמן בכדי לנבור במה שקורה במחנה של הגלותיים?

מניע יחיד ועכור עומד מאחרי כל העיסוק הרב בנושא השתו"מ, קנאה קנאה קנאה. המולידה שנאת חינם בקרב עם ישראל,  (לא מעט אנשים חשים כאב בכל פעם שהתופעה הזו 'עולה לכותרות', וחשים צורך להתייפייף בפני אלו שאינם שות"מ. לדעתי ההיפך הוא הנכון – ככל שהעיסוק והנבירה בחיי ציבור שות""מ מתרבה, כך עלינו לשמוח כי זוהי עדות לטוב והיופי הקיים  אצלנו שלהם אין, ולכן הם מקנים. בהרגל של היום יום איננו שמים לב לטוב שיש אצלנו, זה חלק מהחיים, אך השנאה והעיסוק בחיי ציבור שות"מ משקפת לנו מהו הטוב שיש לנו שהורגלנו אליו)]

מהי אהבת חינם

אהבת  חינם מתחילה בכך שהאדם מקבל את עצמו כפי שהוא, שמח ומודה על גופו, מראהו, כשרונותיו וכד'. אין פירושו שאינו רוצה להשתפר, אלא שכעת הוא שמח בחלקו. ככל שהאדם חי בשלום עם עצמו, הוא לא במריבה עם החלקים השונים שבו, ממילא הוא לא מקנא באף אדם. 'לי יש את המתנות שה' נתן לי בהתאם לתפקיד שלי בעולם הזה, ולזולת יש את המתנות שה' נתן לו בהתאם לתפקיד שלו בעולם הזה'.

בגישה שכזו, אין שום קנאה בזולת. נכון שלשני יש דברים שאני רוצה מאוד, זה יכול להוביל לקנאת סופרים, להתקדמות וצמיחה, אבל לא כואב לי למה לשני יש, אני לא חש שהוא הרויח ואני הפסדתי.

לאחר שלמדנו מהו הגורם לשנאת חינם עלינו להבין כיצד נשתחרר משנאת חינם

אם כן השלב הראשון להשתחרר משנאת חינם, הוא להשתחרר מהקנאה.

הדרך להשתרר מהקנאה היא ע"י שאדם יאהב את מי שהוא, איך שהוא וכפי שהוא. חזרה מידי יום על המשפט "אני אוהב ומקבל את עצמי כפי שאני" יחדד בנו את האהבה העצמית.

בשלב הבא בעז"ה נלמד כיצד להרבות את ה'אהבת חינם'.

שלב ג'

בשלב קודם למדנו על כך ששנאה עצמית מובילה לקנאה וקנאה מובילה לשנאת חינם, וכעת השלב הבא הוא כיצד נרבה אהבת חינם.

אך טרם נעבור ללמוד כיצד להרבות אהבת חינם, ישנו דבר חשוב שעלינו ללמוד כדי שלא ליצור שנאה שאינה בחינם, והפכה יביא לנו את הדרך לאהבת חינם.

הדברים שיכולים ליצור שנאה הם: אלימות מילולית/פיזית או כל פגיעה בזולת או ברכושו, ובאלה  ודאי איננו עוסקים שהרי אנו יהודים המשתדלים להיות יראי שמים ולא חשודים על כך.

אך ישנו דבר שאנו יכולים לעשות מתוך  אכפתיות ורצון טוב לעזור לזולת, אולם הדברים יוצרים אצל הזולת כעס ושנאה.

פרשת דברים [הנקראת בימי בין המצרים] פותחת בתוכחה של משה רבינו "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל במדבר בערבה…

מהם כל המקומות הללו. למה משה רבינו לא מדבר ברור. מה הם עשו והיכן?

כותב רש"י וז"ל 'לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל'.

ביקורת נותנת תחושה למבקר שהינו גורם למקבל הביקורת להשתנות לטובה. הורים טוענים שהערותיהן לילדיהם נובעות מרצון טוב שהילד ימנע מלהתנהג שלילי. בעל מעיר לאשתו בטענה שתפסיק לטעות. אשה מעירה לבעלה  שיקלוט במה הוא טועה. אך למעשה רחוק מלומר שביקורת שלילית יוצרת שינוי חיובי, יעידו על כך המשפטים:

מאה פעם אמרתי לך…

אני אומר\ת זה לא עוזר, צועק\ת זה לא עוזר, צורח\ת זה לא עוזר, אז תגידו לי מה יגרום לכם להקשיב.

מצטמק ורע לו

מדוע ביקורת שכזו לא מועילה?

הבה נתבונן לרגע בהשלכות של ביקורת, נבחן מעט את רגשותיו של מקבל הביקורת: מלבד שהביקורת מעידה על הבטה בחצי הכוס הריקה, היא מביעה זלזול במעשה \ בהתנהגות, מביעה חוסר אמון ביכולתו של מקבלה, ולכך גורמת המעטה במוטיבציה לעשייה נוספת, שהרי "למה להתאמץ אם תמיד יראו את מה שלא הצלחתי לעשות ויהיו מאוכזבים ממעשי", ובעצם "לעולם לא אצליח לעשות משהו מושלם", מצב מתמשך של ביקורת שלילית  גורם לאבד תקווה בהצלחה ומעצים את תחושת הייאוש, ויוצר שנאה אצל מקבל הביקורת כלפי מבקרו.

האם רגשות זלזול, חוסר אמון, אכזבה, ייאוש, ניכור ודחייה יחוללו עשייה חיובית?

אם אלו רגשותיו של מקבל הביקורת, נוכל להבין את דברי רבי עקיבא שאמר "תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח" (גמ' ערכין טז).

לאחר שהבנו מהם רגשותיו של מקבל הביקורת, נסכם – שהמתכון הכי קל והכי זמין להרוס ידידות הכי טובה זה ע"י ביקורת.

[הערה: יש להבדיל בין בקשה לביקורת, בקשת עשייה המתמקדת מה כן צריך לעשות (ולא מה לא לעשות) איננה ביקורת, אך כאשר מצרפים עקיצה עסיסית היוצרת את ההרגשות השליליים דלעיל זה נהפך לביקורת].

במרבית מן המקרים הביקורת נובעת ממניעים של עליונות, שליטה או זלזול, להראות לו כמה הוא לא יודע, "אני אראה לו שהוא אפס", "שלא יהיו טעויות, אני יודע פי אלף ממנו", וכדי להרגיש טוב עם הביקורת אנו מכריחים את ההבנה בפסוק "הוכיח תוכיח את עמיתך" לטובתנו. אך עלינו לזכור גם את המשך הפסוק "ולא תשא עליו חטא". בכל מקרה שהביקורת לא נאמרה מתוך הערכה אמיתית ואכפתית ובדרך ובעיתוי הנכונים, היא לא תועיל ותיכנס תחת חלקו השני של הפסוק.

לאחר שאנו מבינים מהם רגשותיו של מקבל הביקורת ומה השלכתה, אנו מבינים שאלימות אינה דווקא בצורה פיזית כדוגמת מכות, אלא גם בצורה מילולית, והחידוש הוא שאלימות מילולית קשה ביותר וכפי שאמרו חז"ל "גדולה אונאת דברים מאונאת ממון, זה ניתן להישבון וזה לא ניתן להישבון" (בב"מ נח).

לאחר שלמדנו על נזקיה של הביקורת השלילית, צצה השאלה אם כן כיצד אומרים ביקורת בונה, אנו רוצים מכל ליבנו לעזור אך לעיתים אנו מוצאים את הזולת נפגע מדברינו, מהו שביל הזהב.

בעז"ה בשלב הבא.

שלב ד'

בשלב קודם למדנו את נזקיה של הביקורת, ועל כך שתוצאותיה הן הפך  הגמור מציפייתו של האומרה, ובשלב זה נלמד כיצד אומרים  ביקורת בונה, ביקורת שתניב תוצאות חיוביים.

להבדיל בין אור לחושך ובין הערה להארה.

נבחן בעצמנו, בעת עמדנו לנגד טרקלין מפואר, מאובזר במערכת ישיבה יוקרתית, ובנברשות מקיר לקיר, שטיחים יוקרתיים, תמונות מדהימות, שולחן ערוך בכל טוב ונוף מרהיב המשתקף מחלונותיו. נביט בו כשהחדר מואר, נפסע לאחור, נכבה את האור, מה שעינינו רואות – זהו ההבדל שבין האור לחושך. כשהשתנה מאור לחושך המציאות לא השתנתה, הכל נשאר עומד על מקומו ללא שינוי כלל, אך איננו רואים שום דבר בעת חושך. המסילת ישרים בפרק ג' כותב שכשיש חושך או כשמכסה את העיניים עד שלא יראה מה שלפניו כלל, יטעה עד שיראה עמוד כאילו הוא אדם, ואדם כאילו הוא עמוד.

כהבדל בין חושך לאור כך ההבדל בין הערה להארה.

אור גורם להנאה, אור מביא להבנה, לעומתו חושך גורם לבלבול, חושך גורם לפחד לחרדה.

נר שבת קודם לנר חנוכה וליין לקידוש משום שהאור חשוב יותר לשלום הבית, (שבת כג:)

כולם אוהבים את האור (כשאנו לא מעוניינים לישון). כשיש אור אנו נהנים מהראייה בהווה, ויודעים את הדרך לעתיד, כשיש אור יש בהירות והרגשת ביטחון ורוגע, לעומת זאת, ככל שהחושך גדל, כך הספקות מתרבות, והבלבולים גדלים.

"זה לא חכמה לדקור במחט, החכמה להאיר בנחת", כיצד מדליקים את האור?

"עדיף להדליק נר קטן מאשר לבכות על החושך", כיצד מדליקים את הנר?

כיצד אומרים הארה, ובמילים אחרות ביקורת בונה?

שלושה שלבים

מה את\ה רואה? מה את\ה מרגיש\ה? מה את\ה מצפה?

באופן זה הביקורת נאמרת כלפי המעשה (ההתנהגות) ולא כלפי העושה (האישיות).

הבה נהפוך הערה להארה. [הדוגמאות לקוחות מתוך הוואי הבית מפני ששם נזק הביקורת עצום, ומאידך גיסא, אף גודל הרווח שבהארה, עצום].

דוגמאות:

• במקום:[הערה] "אתה מה זה מעצבן שאתה לא מחזיר את הצלחת בגמר האוכל, טרחתי כ"כ הרבה להכין את האוכל, לנקות את השולחן, ואתה אפילו לא חושב להחזיר את הצלחת למטבח, מה אני שפחההה?!";

אמרי: [הארה] "מאוד מפריע לי (מה אני רואה) כשאתה מסיים לאכול ומשאיר את הלכלוך, טרחתי כ"כ הרבה למענך וכשאתה לא מחזיר את הצלחת, אני מרגישה זלזול, אני מצפה ש…".

• במקום: [הערה] "נמאס לי שאת מאחרת, כל פעם זה חוזר על עצמו! מתי כבר תהיי אחראית, תאמרי זמן ותעמדי במילה שלך";

אמור: [הארה]  "מאוד קשה לי (מה אני רואה) כשאת מאחרת, אני קובע עם אנשים, (מה אני מרגיש) והאיחורים גורמים לי אי נעימות, אני מצפה ש…".

• במקום: [הערה] "למה כשהחברים שלך מבקשים ממך עזרה אתה רץ לעזור להם בזריזות ובשמחה, ואילו כשאני מבקשת ממך טובה אתה כ"כ עצלן".

אמרי: [הארה]   "אני רואה שכשהחברים שלך מבקשים ממך עזרה, אתה רץ לעזור להם בשמחה, בזריזות, ואילו כשאני מבקשת ממך עזרה או לתקן דבר בבית אני צריכה לבקש הרבה פעמים, אני מרגישה שלא אכפת לך ממני, אני מרגישה שהחברים שלך יותר חשובים ממני, אני מצפה ש…".

• במקום: [הערה] "את עולה לי על כל העצבים כאשר אני מספר על השאיפות והחלומות שלי ואת מכבה אותן ואומרת 'תחלום בלילה', 'חלומות שוא ידברו', את לא מאמינה בי ואחרי זה את מתלוננת למה אתה לא מצליח".

אמור: [הארה]  "כשאני מספר לך על החלומות שלי אני מתכוין לשתף אותך ולקבל את תמיכתך, כשאת אומרת לי משפטים כמו "תחלום בלילה, חלומות שוא ידברו" אני מרגיש שאת לא מאמינה ביכולות שלי, אני מרגיש מיואש  וזה גורם לי להתרחק ממך ולהימנע מלשתף אותך, אני מצפה ש…".

[מדוע דווקא בצורה הזאת?

א – אמירת רגשות איננה פוגעת. כאשר הביקורת פותחת  באת\ה… הזולת חש התקפה על אישיותו ולרוב תגובת הזולת היא או התקפת חזרה ביתר שאת ויתר עוז, או שהזולת מגן על מעשיו ומצדיק את התנהגותו, אך בכל אחת מהתגובות איננו פנוי להתבונן בדברי הביקורת, אלא לדחות מעליו את האצבע המאשימה ולהסיר את הרגשת ה"לא בסדר". לעומת זאת כאשר אדם מספר כיצד חווה והרגיש את התנהגותו של הזולת כלפיו, הזולת אינו חש מותקף ופנוי לשמוע כיצד חברו מרגיש.

ב – על רגשות לא ניתן להתווכח, זה מה שאני מרגיש. כלומר כאשר אנו פונים לזולת בדברי ביקורת על התנהגותו כגון – את ממש אנוכית, \ למה אתה כ"כ קמצן. אנו תוקפים את אישיותו, הוא אדם קמצן, זוהי מהותו, היא אנוכית זוהי מהותה. המקבל מיד מנסה להגן על עצמו מפני הפגיעה, ולומר שדברי הביקורת אינם נכונים, ומנסה להצטדק ולתרץ מדוע נהג כפי שנהג, ויתכן שיש לו סיבה מוצדקת להתנהגותו ונמצא שדברי הביקורת אינם נכונים. וכן יתכן שאיננו קמצן\אנוכי תמיד, אלא רק במצבים מסוימים, ולעומתם במצבים שונים הוא ממש נדיב ואכפתי. לעומת זאת כאשר אדם מספר על רגשותיו, איננו מטיל פגם בחברו, אלא מספר כיצד הוא חווה את הנעשה כלפיו, כיצד הוא הרגיש, גישה זו, לרוב, גורמת למקבל הביקורת להתנצל בכך שהוא לא ידע שכך הוא גורם לי להרגיש, הוא יתנצל על כך שלא התכוון להכאיב וישתדל יותר שלא לנהוג כלפיי בהתנהגות שכזו.

ג – ההרגשה שלי היא סובייקטיבית. פירוש הדברים- זה שאני חווה התנהגות מסוימת כזלזול \ כניצול\ כקמצנות  וכד', זו ההרגשה שלי, החוויה שלי. אין זה מחייב שלכך התכוון בהתנהגותו, זוהי ההרגשה שלי! יתכן שהיא נכונה במלואה, יתכן בחלקה ויתכן שכלל לא, וההרגשה שלי היא תוצאה של פרשנות אישית לאירוע (כפי שלמדנו לעיל בפרק 16) ונעוצה באירועים טראומתיים משנות הילדות.

עלינו לזכור: כל רגש מעורר תגובה, בידנו להחליט איזו תגובה נגיב, הערה או הארה.

לאחר שלמדנו כיצד להפוך הערה להארה, וכל צורת הביקורת שלנו משתנית מחושך לאור, לא ניצור יותר מצבים אשר יגרמו לזולת לפתח שנאה כלפי המעיר לו

בשלב הבא בעז"ה נלמד כיצד לחזק את ה'אהבת חינם'.

שלב ה'

בשלב קודם למדנו כיצד אומרים ביקורת בונה המעצימה ומאירה ולהמנע מיצירת שנאה. כעת נלמד כיצד להרבות אהבת חינם.

נפתח בכמה ציטוטים מחז"ל בדרך להרבות אהבת חינם.

הרמב"ם (בהלכות דעות פ"ד ה"ג) כותב, וז"ל: "מצוה על כל אדם לאהוב כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר: 'ואהבת'. לפיכך צריך לספר בשבחו" וכו'.

רבי משה קורדובירו בספרו תומר דבורה (פרק ב') כותב, וז"ל: "ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בלבו. ובמה יאהב? בהיותו מזכיר במחשבתו טובות אשר בהם, ויכסה מומם ולא יסתכל בנגעיהם אלא במדות הטובות אשר בהם", עכ"ל.

הזוהר (פרשת תזריע מו:) כותב, וז"ל: "וכמה דעונשא דבר נש בהאי, בגין מלה בישא, כך עונשיה בגין מלה טבא דאתי לידיה דיכיל למללא ולא מליל".

תרגום: "כמו שעונשו של האיש הזה משום דבור רע, כך עונשו משום דבור טוב, שבא לידו ויכל לדבר ולא דבר", וכבר אמרו חז"ל: "מרובה מדה טובה ממדת פורענות פי חמש מאות" (רש"י, חומש שמות, כ', ד').

וממשיך הזוהר: "כמה דאמינא, דכתיב: נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר. נעכר במכתשין דמסאבותא", ומבאר בעל "מתוק מדבש" שבגלל שאדם מונע עצמו מלומר דברים טובים, גורם לו לקבל נגעים רעים.

מעלת מצות צדקה גדולה עד למאוד, ורבות הן אמרות חז"ל על מעלתה, ולמרות מעלתה הגדולה נאמר בגמרא: "אמר רבי יצחק, כל הנותן פרוטה לעני – מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות"(ב"ב ט.); לא צריך להיות בקי בחשבון כדי להבין שהברכות שזוכה להן 'המפייסו' כמעט פי שתים.

תצפית

הבה נבחן את התנהגותו של הנדיב במחמאות:

א – בעל הכרת הטוב.

ב – זוכה במצות חסד בכך שמשמח את הזולת.

ג – הכרת תודה יוצרת חשק לזולת לחזור ולהיטיב.

ד – המחקרים מעידים על כך שאחת התכונות החשובות כדי להיות מאושר היא מידת הכרת תודה, ככל שהאדם מקבל את הטוב שבחייו כמובן מאליו, וכל תשומת ליבו ממוקדת בדברים החסרים לו, רגשותיו הן מירמור וחוסר צדק, תחושותיו הן שהעולם אכזר והחיים הם עונש, ורגשות אלו מונעות את השמחה וההנאה ומנמיכות את המוטיבציה, לעומתן, ככל שהאדם בעל מידת הכרת תודה והערכה, כך גדל הסיכוי להיות מאושר, מפני שהמכיר תודה מתמקד בטוב שהוא מקבל וככל שהאדם חש שמעניקים לו טוב ועוד טוב הוא גם מרגיש טוב יותר.

לסיכום: הנדיב במחמאות מרחיב ומעצים את הונו הרוחני, הרגשי והחברתי. ומן התאוריה נעבור לפרקטיקה:

מחמאה טובה

דרושים שני שלבים כדי להחמיא נכון:

א – תאר מה אתה רואה;

ב – תאר מה אתה מרגיש;

זהו המתכון הקל ביותר כדי להחמיא באופן הטוב והטבעי ביותר.

בשלב הבא דוגמאות.

שלב ו'

דוגמאות

1 – אשתך הכינה שולחן שבת עם כמה סוגי סלטים ועריכה של צלחות וכוסות יפות ומפיונים מעוצבים.

במקום לומר: "איזה אשה טובה את!".

אמור: "וואוו!!", מנה את מספר הסלטים, אמור את שמותיהם (מה אתה רואה), "איזה כיף להיכנס לבית נקי\מבריק ולהריח ריחות טובים של התבשילים" (מה אתה מרגיש).

2 – בעלך תיקן \ החליף את מנורות הבית.

במקום לומר: "כל הכבוד!",

אמרי: "איזה אור בבית!" (מה את רואה), "אני יכולה לקרוא בספר בלי להתאמץ!" (מה את מרגישה).

3 – ילד קטן שהתחיל ללמוד לרדת מדרגות.

במקום: "יפה מאוד!",

נספור אתו יחד את המדרגות שהוא יורד 1, 2, 3… (מה את\ה רואה), מחיאות כפיים (מה את\ה מרגיש\ה).

עלינו לזכור:

1 – מחמאה איננה רק על התוצאה אלא גם על ההשקעה, ובעיקר על ההשקעה, לכן גם כאשר התוצאה איננה טובה אין זה פוגם בהערכה על ההשקעה.

דוגמא: אם בן הזוג הכין אוכל והאוכל נשרף או שהוא תפל, זה לא ממעיט כלל בהשקעה, אין פירושו שלא צריך לשוחח על כך לאחר זמן, אך יש להביא בחשבון: 1 – טעות יכולה לקרות לכל אדם, 2 – גם למכין האוכל יש חוש טעם ומסתבר שהוא מרגיש בטעותו ובוודאי רצונו ומטרתו שכולם ייהנו מהאוכל.

2 – מחמאה אין מטרתה מן השפה ולחוץ, מחמאה זוהי תוצאה של הבטה והתמקדות במעלות הזולת, המחמאה איננה מתחילה בשעת יציאתה מן הפה אלא מהמחשבה שקדמה לה. ראייתו של תינוק היא "לי יש ולך אין" (הוסיפו את המנגינה הילדותית והזכרו בכל האחיינים), לִגְדֹּל פירושו לראות גם את מה שיש לשני, את התכונות הטובות שבו, את הכישורים שלו, ולדעת להתמקד בחיובי שבזולת.

3 – אין איסור "בל תוסיף" להחמיא פעמיים.

לאחר שתהיו מומחים בלהחמיא נכון, תרגישו עד כמה פשוט קל וטבעי להחמיא, בסה"כ אני אומר רק מה שראיתי ומה שהרגשתי.

בכדי שטבענו יהיה להביט במעלות הזולת ולהחמיא עלינו לעשות זאת מספר פעמים וככל שנתרגל יותר ההרגל יהפוך לטבע שני – נהיה מקצועיים בלהחמיא.

יה"ר שתתרבה אהבת חינם בעם ישראל, ונזכה שבית המקדש יבנה במהרה בימנו אכי"ר.