באחד הבקרים פגשתי בידיד לשעבר. משהחלפנו מילים, סיפר לי ידידי שמידי יום הוא הולך בבוקר ובערב, לשכן שלו, בשביל שיתן לו מכות עם מקל.
כשראה בעיניי את הפליאה. הוא הגיב, "זה עוזר לי להרגיש שיש לי גוף, שאני יודע מה זה מכות, אני מרגיש 'ודאות', שהיה מכות וזה גם נגמר".
הייתי די מבולבל. הוא מיד זיהה זאת על פניי, ולכן הוסיף "תראה, אתה בחיים לא יודע מתי יבואו עליך מכות, ולעולם לא תדע איזה מכות, וגם לא תדע מהיכן הם יבואו. לכן העצה שלי פשוט ללכת לחטוף מכות, כך אתה יודע מי מרביץ לך, ואתה יודע מתי הוא יכה אותך ובמה, ואתה יודע שזה היה ונגמר". הבנתי שיש פער בין הגישה שלי לשלו, לכן השתדלתי להשרות תחושה ש'אני מבין'.
לא יכלתי שלא להוסיף שאלה, כחלק מתפקידי בחיים כ'מטפל', ושאלתי אותו, "ברגע שאתה מפסיק לחטוף את המכות, אתה רגוע וממשיך בחיים, או שיש לזה השלכות". הוא חייך כאומר 'עלית עליי' ואמר "ברור שיש השלכות, לפעמים אחרי המכות אני כועס על אשתי, לפעמים אני מתעצבן על ילדיי למרות שהם לא עשו כלום, ולפעמים אני מוצא את עצמי פולט משפטים 'החיים האלה זבל, ובשביל מה צריך לחיות בכלל' ועוד משפטים דומים להם".
הנהנתי בראשי לאות הבנה, תוך כדי שאני תוהה לעצמי, האם זו תופעה מוכרת ורק עכשיו אני שומע עליה, או שזהו האדם היחיד שסובל מהקושי הזה.
התכוננתי ללחיצת יד ולסיום, אך שניה לפני הוא אמר, "נו, עד שפגשתי אותך, בוא נסיים בדבר הלכה, תן לי איזה חידוש על פרשת שבוע, תן איזה שאלה מפולפלת". מיד נזכרתי בשאלה שהייתה לי על פרשת השבוע. אמרתי לו – משה רבינו גדל בבית המלוכה, בבית הכי מפנק עם כל המאכלים הטובים והנוחות. אבל משה לא אהב לשבת בארמון ולהינות לבד, משה יצא לאחיו וראה בסיבלותם, משה ראה את אחיו סוחבים, מזיעים, עמלים מעל ומעבר לכוחם, משה חש את הייאוש שאופף אותם עקב הגזרות המתחדשות מידי יום, ולקח על עצמו את התפקיד לעודד, להקשיב, לתמוך, ואף להרוג מצרי המכה יהודי למרות הסיכון שבדבר. אני בטוח שכל אחד מאיתנו היה רוצה דוגמת 'משה רבינו' שיעשה לו פרוטקציות בממשלה, הוא הנהן ואמר "הלוואי שהיה לי אחד כזה".
המשכתי, למחרת אותו היום שבו משה הרג את המצרי, הוא יצא שוב להסתובב בין אחיו לתמוך ולעזור, הוא רואה שני אנשים עיברים רבים זה עם זה כשהם מוקפים באנשים רבים שמעודדים אותם, והאחד מרים את ידו כרוצה להכות את חברו. משה מתקרב אליו ואומר 'רשע, למה תכה רעך'. אותו יהודי אומר למשה "מי שם אותך לאחראי עליי. האם אתה רוצה להרוג אותי כמו שהרגת אתמול את המצרי". משה מבין שהתגלה הסוד שהוא הרג את המצרי. ואמר "אכן נודע הדבר", וברח למדין.
שאלתי אותו, איך יתכן שמישהו ידע שמשה הרג את המצרי, הרי כתוב שלפני שמשה הרג את המצרי, הוא בדק שאין אף אדם בסביבה "ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול". אם כן כיצד אותו מכה אמר למשה "הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי"?
מבאר הרמב"ן שהוא עצמו היה המוכה של אתמול. כלומר כשמשה בדק וראה שאין איש, זה לא אומר שלא היה ממש אף אחד, אלא שלא היה אף אדם נוסף מלבד המצרי המכה והיהודי המוכה, ולכן לא חשש משה שהמוכה שמשה הצילו, ילך הוא ויגלה ויפרסם הדבר.
ולאור דברי הרמב"ן יש כאן דבר ממש לא ברור. איזה הגיון יש שאדם יזיק לעצמו. מדוע אותו מוכה שניצול בזכות משה, כעת מפרסם ברבים את הסוד.
הרי, ראשית זו כפיות טובה.
שנית הוא מזיק לעצמו, כי הרי משה שם לו למטרה לעזור לעם ישראל בשיעבוד מצרים, כלומר עכשיו אותו אדם מפליל את מי שעוזר לעם ישראל?
הוא הודה שהוא אכן לא חשב על השאלה הזו.
ניצלתי את רגעי השתיקה, ושאלתי אותו, האם יתכן ויש קשר בין הסיפור של משה והיהודי שפרסם את הסוד, לבין התחושה של ודאות ובטחון שהוא חש כאשר הוא מקבל מכות בכל בוקר וערב, למרות שבפועל הוא מזיק ומכאיב לעצמו.
היה נראה שהוא מתחיל להבין. את המשך עיבוד הדברים השארתי לו לעשות לבד.
אבל האמת שהסתקרנתי, הוא סיפר על מכות ומכות, ואני לא רואה שום צלקת או אדמומית. אזרתי אומץ ושאלתי אותו "היכן בדיוק את חוטף את המכות. קצת לא נעים לי, אבל אפשר לראות?"
ואז הוא הסביר לי שהוא לא התכוון למכות פיזיות, אלא למכות רגשיות. כשהוא מקשיב לאמצעי התקשורת שמספרים כמה רע קורה בעולם, וכמה המצב מסוכן, וכל רגע עלול להתרחש אסון למדינת ישראל, וכל הממשלה, השרים, החברים ומי שלמעלה ומי שלמטה, הכל מושחת עד היסוד. וכשהוא שומע את כל זה בבוקר ובערב, הוא נעשה ממש עצבני, הוא מתוסכל שהמצב כל כך קשה, והוא חש שאין תקוה, וזה מכניס אותו לעצבות, לדיכאון.
הוא מוציא את העצבים על אשתו וילדיו, הוא נעשה קצר רוח, ולעיתים אין לו חשק לקום בבוקר.
ולמרות זאת הוא ממשיך לשמוע את ה'בשורות איוב' הללו השכם בבוקר, כדי שיחוש 'בטחון וודאות'. אם הוא לא ישמע הוא יחוש מבולבל ורעוע.
אני הפנמתי את המסר, והיה חשוב לי לשתף גם אתכם בסיפור הזה.
שבת שלום