עם ישראל יוצא ממצרים, איזה כיף. זהו, נגמר השיעבוד, הסבל, העינויים. עם ישראל בדרך לארץ הקודש.
אבל כעת מוטל עליהם לעשות משהו עם כל מה שהם ראו בשנה האחרונה. ה' נתן למצרים עשר מכות. למה ה' לא נתן למצרים מכה אחת בכדי להוציא את עם ישראל?
מהי הסיבה שהקב"ה מכה את מצרים מכה אחר מכה, כל מכה שבעה ימים, כל מכה משברת את מצרים, מפרקת ומותירה אותם רצוצים ושבורים?
הסיבה היא "למען תספר באוזני בנך ובן בתך את אשר התעללתי במצרים". זו הסיבה שה' נתן למצרים עשר מכות קשות מנשוא. כדי שנספר לילדנו איך ה' שיחק במצרים (רש"י מבאר התעללתי, שיחקתי).
הרמב"ן מוסיף מעט וכותב "כי אני מצחק בו, שאני מכביד את ליבו ועושה הנקמות בו כמו שכתוב 'יושב בשמים ישחק' ".
והשאלה זועקת, הכך ראוי למי שנאמר עליו 'רחום, חנון, ארך אפים, רב חסד וכו' להביא מכות לאומה שלמה בכדי לשחק בה, בכדי לצחוק עליה?
האם זוהי דרך ישרה שהקב"ה יתעלל במעשה ידיו?
מצרים אין פירושו בדווקא מקום גאוגרפי הנמצא במצרים, מצרים פירושו מיצר.
אדם השבוי ביד יצרו ואינו מצליח להיחלץ ממנו נחשב כנמצא במיצר.
למען תספר באוזני בנך.. את אשר התעללתי במצרים, פירושו, תספר איך התעללתי באדם שהיה שבוי ביד יצרו. פרעה היה שבוי ביד יצרו והמיט על עצמו אסונות.
גילוי כבוד ה' נעשה כאשר מתגלה גודל ועומק טיפשות האדם השבוי ביד יצרו.
כשאותו אדם שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו, לי יאורי ואני עשיתני", אומר, ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים, בכך מתגלה שטותו של החוטא (אין אדם חוטא אא"כ נכנסה בו רוח שטות).
כשאותו אדם שאמר למשה 'עוף מהארמון שלי, ולא רוצה לראותך יותר, כי אם תבוא אליי, תמות באותו רגע', מסתובב באמצע הלילה ומחפש את משה, וילדי ישראל צוחקים עליו, והוא צועק בקול 'עם ישראל משוחררים', בכך מתגלה קלונו של אדם השבוי ביד יצרו, ובכך מתגלה כבוד ה'.
זהו הפירוש למען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים, המטמון שהתגלה בעשרת המכות הוא עומק טיפשותו של החוטא, וזאת מצויים אנו להעביר לילדנו.
לא לחינם נצטוונו "למען תזכור את יום צאתך מארץ-מצרים כל ימי חייך". וחז"ל מוסיפים ומדגישים: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אנו מזכירים את יציאת-מצרים גם בקריאת-שמע פעמיים ביום.
מדוע חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים?
מצרים, מלשון מיצר והגבלה. לכל אדם יש את ה'מצרים' והמחסומים שמגבילים אותו ומפריעים לו להיות מה שהינו באמת. ה'מצרים' הללו הם ההרגלים, דרכי-החשיבה, הרצונות, המאוויים, התאוות, הסביבה, וכדומה. כל אלה סוגרים על האדם, מגבילים אותו, מנסים לנתב אותו בדרכם-הם. אין הם מאפשרים ל'אני' הפנימי שלו להתבטא בחופשיות.
ילד אחד הלך לקרקס עם אביו וראה שם פיל גדול, שהיה קשור ליתד עץ שהיה תקוע באדמה.
בדיוק באותו היום הוא למד בבית הספר על הפילים החזקים, שיכולים להפיל עצים גדולים בעזרת החדק שלהם. 'אבא, איך זה שהפיל לא בורח?' שאל הילד. 'הוא הרי חזק מאוד! אני בטוח שאם הוא יכול להפיל עץ, הוא יכול לתלוש את היתד הקטן הזה, שבקושי תקוע באדמה…'
האב חייך חיוך קצת עצוב. 'אני אספר לך למה…' הוא אמר. 'כשהפיל הזה היה גור קטן וחלש, קשרו אותו ליתד, שלא יברח. הפיל התאמץ והתאמץ, ולא הצליח להזיז את היתד. כל יום הוא ניסה לתלוש אותו, אך לא הצליח. ויום בהיר אחד, הוא הבין שהיתד חזק יותר ממנו, התייאש, ופשוט לא ניסה יותר…אבל האמת היא, שאם הוא היה מתמיד, הוא היה מגלה שהוא יכול לתלוש אותו בלי שום בעיה.
גם אנחנו, לפעמים, מנסים לעשות משהו, וכשאנחנו נכשלים, אנחנו מתייאשים ומפסיקים לנסות. בדיוק כמו הפיל שבקרקס'…
לכל יהודי יש נשמה אלוקית, שהיא 'חלק א-לוה ממעל ממש'. אך נשמה זו הורדה והולבשה בתוך גוף גשמי ובעולם גשמי, ומבחינה זו נמצאת הנשמה ב'מצרים' – היא מוקפת בדברים זרים לה, שמגבילים אותה ומעיקים עליה. אין היא יכולה להתבטא כפי שנשמה רוצה להתבטא. אין היא יכולה להתקשר עם הקב"ה כפי שהיתה קשורה עמו, בהרגשתה, לפני ירידתה למטה.
החובה הגדולה המוטלת על האדם בחייו היא 'לצאת ממצרים' – להשתחרר מכל ההגבלות והאילוצים. להיות מה שהינו באמת – יהודי עם נשמה יהודית, מלאה אהבת-ה' וצימאון לתורה ולמצוותיה. עליו לחלץ את נשמתו מכבליה ולאפשר לה למצוא את ביטויה בתפילה מעומק הלב, בקיום מצווה בחום ובאהבה, בלימוד תורתו של הבורא.
שבת שלום