כעת מסיימים אנו את חג הפורים ומתכוננים לחג הפסח. חג החירות.

האמהות שלא כדרכן, נותנות שפע של ממתקים לילדיהן במטרה שיכלו הממתקים כמה שיותר מהר, התזכורות שחוזרות ונשנות "לא להכניס חמץ ", "לאכול בזהירות" מיום ליום עולות בתדירותן, וכל זה בגלל שעם ישראל נצטווה על זהירות מחמץ בכל שבעת ימי חג הפסח.

וכדי שלא יעבור עלינו חג הפסח במבט רדוד של זהירות מחמץ מבלי להעמיק ולהתבונן במהותו של החג, ומבלי לקבל את הכלים, התובנות והשינוי שחג זה אמור להעניק לנו, הבה נתבונן במהותו של החג.

עם ישראל היה בגלות נוראה, גלות קשה, עבודות פרך, עינויים של עבודות נשים לגברים ועבודות של גברים לנשים, הריגת הילדים, חטיפתם ולקיחתם לאמבטיה של פרעה. ומשך הזמן היה לא יום ולא יומיים לא שנה ולא שנתיים, אלא למעלה משמונים שנה.  גלות  שע"פ חוקי הטבע לא היה סיכוי לצאת ממנה. "מעולם לא ברח עבד ממצרים", ובכ"ז עם ישראל יצא ממצרים, ולא סתם יצא, אלא יצא ביד רמה, לאחר שהמצרים קיבלו עשר מכות שהשאירו הרס וחורבן בכל פינה, ועם ישראל יצא עם כסף וזהב, עם שפע של בגדים ותכשיטים.

בקיצור עם ישראל יצא מעבדות קשה לחירות. וזו לא הייתה רק חירות גופנית, זו לא היתה רק חירות בכך שאין אף אדם שמענה ומשעבד אותם, אלא זו היתה גם חירות רוחנית, הם יצאו משער הארבעים ותשע של טומאה ותוך 50 יום בלבד הגיעו ל50 שערי קדושה, ואת החירות הגופנית והרוחנית אנו חוגגים בחג הפסח.

מטרת ליל הסדר להבין איך עם ישראל יצא לחירות, מהם השלבים שהוא עבר, מה היה התהליך כדי לצאת לחירות. ולהעתיק את זה לחיים שלנו. יציאת מצרים זה לא סיפור היסטורי, ההארה חוזרת כל שנה כדי שנלמד איך עם ישראל יצא לחירות בעבר, וכיצד אף אנו נצא לחירות, בהווה, מכל מיני מצרים אישיים, מכל מיני שיעבודים שונים ומשונים.

לכל אדם יש רגעים בהם הוא חש שהוא משועבד וחסום בתוך מבוך ללא מוצא, לכל אדם יש רגעים בהם הוא מרגיש תקוע בתוך מיצר, זה יכול להיות לעישון, למערכת יחסים 'לא מוצלחת' בלשון המעטה, בפרנסה, או להפוך משכיר לעצמאי, בחינוך הילדים, בתיקון המידות וכדו'

וכאשר אדם משועבד להרגל מסוים, למערכת יחסים מזיקה, לאכילת מאכל המזיק לבריאותו, הוא חש כיצד מיום ליום הנזק מתגבר ומתעצם, אך בד בבד הוא חש שהמציאות גדולה ממנו ואין לו סיכוי לצאת ממנה.

והרגעים הללו גורמים לו לחוש תקוע, חסום, ותסכול אחד גדול, ואלו מעצימים את הכאב ורגעי הייאוש שכנראה המצב הזה ישאר כך לעולם

השאלה היא כיצד יוצאים מהשיעבודים הללו?

כיצד מתגברים ומדלגים על המחסומים?

כפי שאדם שהיה בכלא, במשך מספר שנים, ויצא לחופשי מרגיש משוחרר וחופשי, כך אדם שמצליח להשתחרר מהשעיבודים שלו.

[מטרת המאמר, שבסיומו נרכוש כלים לצאת לחירות מכל המצרים בעז"ה, לפרוץ קדימה, ולהתקדם בכל התחומים בהם אנו חפצים להתקדם]

כדי שנוכל ללמוד מהיציאה 'מעבדות לחירות' של מצרים לחיים הפרטיים שלנו, כיצד לצאת מעבדות לחירות בחיינו. ניקח שתי דוגמאות של שיעבודים.

1. אכילת מאכל שגורם לאדם שאוכלו להשמין / לנזק גופני.
2. אדם שכועס ולא מצליח להתגבר על כעסו, וזה מתבטא במערכת היחסים שלו עם חבריו, בן הזוג, וילדיו.

והדרך לצאת לחירות משתי מקרים אלה נלמד לכל דבר בחיינו שבו אנו רוצים לצאת מעבדות לחירות.

5 שלבים ביציאה לחירות

ראשית נראה את השלבים ביציאת מצרים ואח"כ נעתיק אותם לחיים שלנו

השלב הראשון – להכיר בכך שאני משועבד. להפסיק להכחיש ולומר שזה "טוב לי".

במצרים: תחילה עם ישראל עבד מתוך תחושת משמעות של תרומה למדינה, של שותפות ושייכות למעצמה הזו שנקראת מצרים. 'פטריוטתים' בכל ליבם לפרעה, ולשנות את החשיבה ב180 מעלות ולומר לעצמי- אני ממש לא תורם למדינה. אני בסך הכל עבד לפרעה, עבד פשוטו כמשמעו. כל מה שרוצים זה לעשות לי רע ולמרר לי את החיים "וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה"  זה לא קל, זה מפחיד, זה מאיים, אבל זה השלב הראשון ביציאה לחירות.

השלב הראשון הוא להכיר בכך שאני משועבד. להפסיק להכחיש ולומר שהמציאות הקיימת הינה צורך חיובי טוב ומועיל בשבילי.

וכאן נעבור ליציאה מעבדות לחירות הפרטית:

אדם המשועבד למאכל מסוים המזיק לו או המשועבד לעישון, או אדם שכועס ולא מצליח להתגבר על כעסו ,השלב הראשון לצאת מהשיעבוד לאכילה הזו / לכעס הוא:

להפסיק לומר או לחשוב שסיגריות זה בריא, לכעוס זה בריא.

להפסיק לומר ולחשוב שהואכל המסוים שאני לא יכול בלעדיו-בריא לי/ נותן לי אנרגיה

להפסיק לומר או לחשוב שהכעס הזה נותן לי חיות במקום כזה או אחר

לחדול מלהאשים 'אני לא עצבני, מעצבנים אותי'.

להפסיק לומר או לחשוב שזו הדרך להצמיח ילדים מחונכים

זה לא פשוט, אבל השלב הראשון הוא לומר- "אני משועבד למאכל הזה, לחפץ הזה, להתנהגות הזו, אני פשוט לא מצליח להתנהג אחרת.

ההכרה בעבדות ובשיעבוד זהו  השלב הראשון בכדי לצאת לחירות.

אם אדם לא מכיר בכך שהוא עבד להתנהגות מסוימת, איך הוא ירצה לצאת ממנה, ובודאי שהוא לא יצא ממנה, כי הוא התרגל אליה, היא חלק משגרת החיים שלו, והשיגרה העצובה הזו נותנת לו ביטחון, הוא רגיל אליה, מכיר אותה וטוב לו איתה.

שלב ההכרה בעבדות לרוב מגיע לאחר שהשיעבוד מכאיב הרבה, מכביד ומציק בצורה לא פשוטה, ואז אדם אומר לעצמו, נמאס לי מזה, אני רוצה להשתחרר מזה.

וככל שהקושי לצאת משיעבוד הוא גדול, כך האדם נדרש לרמת כאב גדולה יותר שתגרום לו לחשוב על אפשרות אחרת

השלב השני –  הרצון להשתחרר מהעבדות,

רצון אמיתי לצאת לחופשי. בלי ייאוש, להיות עם הרבה תקוה.

לולא רצון כנה לצאת לחירות, אדם לא יצא. הרצון הכנה והעמוק  לצאת לחירות יוצר מטרה, וכשיש לך מטרה אתה מתחיל לחשוב איך אני יכול להשיג אותה.

במצרים: עם ישראל זעקו אל ה' מכל ליבם לצאת לחירות – "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם", הזעקה הזו הייתה השלב השני כדי לצאת לחירות.

וכעת נעבור ליציאה מעבדות לחירות הפרטית:

אדם המשועבד לאכילת דבר מסוים / לעישון, אדם המשועבד להתפרצויות זעם, רק לאחר שהוא יחליט בכנות שהוא לא רוצה להמשיך בשיעבוד שלו, רק כאשר הוא יסמן מטרה 'אני מפסיק להיות משועבד להרגל הזה, אני רוצה להיות בן חורין' אזי הוא סימן מטרה לצאת לחירות ואז הוא יקבל בס"ד את הדרך והכלים לצאת לחירות.

השלב השלישי

תשוקה חזקה, עד לרמה של צעקה, אני לא יכול יותר, אני לא אשאר במקום הזה.

במצרים: עם ישראל תחילה זעקו אל ה' [פרק ב פסוק כג], הם הכירו בכך שהם משועבדים. בשלב השני הם זעקו אל ה'. בשלב המתקדם הם צעקו אל ה'.

במזמור שאנו אומרים בערבית ליל הסדר [תהילים פרק קז'], נאמר  בחלקו "וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה'… מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם" ובחלקו " וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה'… מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם.

שואל המלבי"ם מדוע בים ובמדבר נאמר צעקה ולעומת זאת בחולה ובבית האסורים נאמר זעקה? עוד שואל המלבי"ם מדוע כשהוזכר צעקה נאמר יצילם, ולעומת זאת כשהוזכר זעקה נאמר יושיעם? ומבאר צעקה יותר חזקה מזעקה, יורדי הים והמדבר נמצאים בסכנה גדולה ולכך הם צועקים מכל ליבם, צעקה יוצאת מעומק הלב, ולכך הקב"ה הצילם, הצלה גדולה יותר מישועה.

וכעת נעבור ליציאה מעבדות לחירות הפרטית:

כאשר אדם עבר את השלב הראשון של ההכרה בכך שההרגל וההתנהגות בה הוא נוהג הינה מזיקה לו, אין שום טעם וסיבה להשאר איתה, ולאחר שהאדם עבר את השלב השני שבו הוא סימן מטרה לצאת לחירות, אז מגיע היצר הרע ואומר "בסדר, צריך לטפל בנושא, אבל לא עכשיו, זה לא כ"כ דחוף כמו שאתה מציג את זה, יום יבוא וזה יסתדר". "תן לזה את הזמן, והכל יפתר". במצב זה, המטרה קיימת, אבל לא נעשה שום דבר להשגתה, צריך מניע חזק להתגבר על הקשיים ולהגשים את המטרה ובשביל זה צריך את השלב השלישי-תשוקה בוערת לצאת לחירות. תשוקה חזקה להפסיק את האכילה המזיקה, תשוקה חזקה להפסיק עם התפרצויות והתקפי הזעם, והתשוקה הזו תביא אותו בס"ד לצאת לחירות.

השלב הרביעי

האמונה שאתה יכול לצאת. הזעקה והצעקה צריכות להיות עם אמונה. צעקה של תקוה ולא צעקה של ייאוש.

במצרים: נאמר "ויאמן העם". מי שלא האמין שאפשר לצאת, מי שלא האמין שכדאי לצאת, לא נגאל, הוא מת במכת חושך, למרות שהוא גם הכיר בכך שהוא משועבד, ולמרות שהוא זעק וצעק לקב"ה מכל ליבו. אבל הוא לא האמין, ולכן הוא לא יצא.

בשביל לצאת לחירות, צריך להאמין שאפשר, צריך להאמין שביציאה לחירות יהיה יותר טוב.

כל זמן שאין האדם רוצה בלב שלם לצאת לדרך החדשה, או בגלל שהוא לא בטוח במאה אחוז שיהיה בדרך החדשה הרבה יותר טוב מהמצב הנוכחי, או בגלל שהוא לא מאמין שזה אפשרי להיות במקום בו הוא חפץ, האמונה השלילית מגבילה אותו מלרצות בלב שלם להגיע למטרה.

וכעת נעבור ליציאה מעבדות לחירות הפרטית:

אדם המשועבד לאכילת דבר מסוים / לעישון, אדם המשועבד להתפרצויות זעם, ורוצה לצאת לחירות, לחיות מתוך שלווה ורוגע מבלי שהמאכל מנהל אותו, מבלי שכל דבר קטן גורם לו לצעוק, לצרוח, ולצאת מהכלים.

צריך להאמין שאפשר לחיות חיים רגועים ושלווים, צריך להאמין שחיים בלי השיעבוד למאכל או לכעס יותר נעימים.

כל זמן שתקנן בליבו המחשבה שהמאכל המסוים נצרך עבורו, ומועיל לו בצורה כזו או אחרת, הוא לא רוצה בלב שלם לצאת לחירות.

כל שעה שתהיה בליבו האמונה ש'אמנם פרצי הזעם שלו אינם טובים דיים, אך מ"מ הם מועילים שיקשיבו לו, שיעשו את רצונו' הוא אינו רוצה ב100% לצאת לחירות, הוא אינו רוצה בכל ליבו לחיות את חייו בלי התפרצויות זעם, ולכן הוא לא יצא לחירות.

לאחר השלב הרביעי של האמונה שאפשר 'לצאת מזה', והאמונה שיהיה לי יותר טוב לאחר שאצא מהשיעבוד לחירות. האמונה תפתח לו את הדרך להגשמת המטרה ע"י מטען של תקווה וכוח להשגתה.

השלב החמישי

אומץ. בשביל לצאת לחירות צריך לעבור תהליך של התגברות על הפחד.

עם ישראל זעקו מכל ליבם אל ה' לצאת לגאולה, הקב"ה ביקש מהם לעשות מעשים שלא נדרש לעשות בשאר שנים, אלא רק ביציאת מצרים.

הקב"ה ביקש מהם מעשה של גבורה, מעשה שדרש אומץ גדול. לקחת את האלוהים של מצרים, את הכבש, ולקשור אותו למיטה למשך 4 ימים, והוא יפעה, והמצרים ישאלו 'על מה ולמה'? ועם ישראל יצטרך לתת להם הסבר מפורט מה הם מתכוונים לעשות איתו:

ראשית, הוא יהיה קשור למיטה למשך ארבעה ימים,

והמצרי ישאל: אבל למה לקשור לארבעה ימים? מה הכבש עשה לך?

והיהודי יענה לו בביטחון ובצורה גלויה, "כי לאחר ארבעה ימים אני שוחט אותו, ואני צריך לשחוט רק כבש שאין בו מום, ולכן בכל הארבעה ימים הללו אני מביט בו האם הוא תמים או שיש בו מום.

והמצרי יקשיב וישאל, רגע, ומה אתה עושה לאחר שתשחוט את הכבש?

והיהודי יענה אני צולה ואוכל.

והמצרי יכעס ויזעם, ויצעק אבל למה לשחוט? למה לצלות?

והיהודי יצטרך לומר לו שהקב"ה ציווה לא לבשל, ולא לאכול בבית, וגם לא לאכול את העצמות,

אלא דוקא לצלות את הכבש, ולא לצלות על המנגל, חתיכות חתיכות, אלא לצלותו שלם, 'ראשו על כרעיו ועל קרבו'. ולא לאכול אותו  כל משפחה לעצמה, אלא רק בחבורות, כל כבש נמנים עליו מספר משפחות כדי שיאכלו הכל ולא ישאר שום בשר. אבל את העצמות אסור לאכול, אלא צריך להשליך לכלבים.

והמצרי יקשיב וישתוק והמעשה הזה המלא בגבורה ואומץ גרם ליציאה לחירות כפי שנאמר 'ואעבור עליך ואראה מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמייך חיי' ודרשו חז"ל דם פסח ודם מילה.

והשאלה הנשאלת:

למה עם ישראל נצטוו לקשור את הכבש רק בשנה בה יצאו ממצרים, ולא נצטוו כך לנהוג לעולם?

למה נצטוו דוקא לצלות ולא לבשל?

למה הכבש צריך להיות תמים, בלי שום מום, מה רע אם חסר לו אוזן, או שיש לו חתך באף, האם ע"י מום הוא בטל מלהיות כבש?

למה הקב"ה ציווה שיצלוהו בשלמותו 'ראשו על כרעיו ועל קרבו' מה לא טוב אם היו צולים אותו על המנגל חתוך לחתיכות?

וממה נפשך, אם הקב"ה מצווה שלא ישאירו שום חתיכת בשר עד בוקר, אז למה את העצמות כן להשאיר. למה את העצמות אסור לשבור. אם המצווה לחסל את כל הכבש, שלא להשאיר זכר לאלהים של מצרים, אז נאכל גם את העצמות, או לפחות נטחן ונעשה קציצות?

ועוד דבר שצריך להבין, למה צריך לאכול את הכבש חבורות חבורות, מה לא טוב אם כל משפחה תאכל לבד. אני מוכן לצלות את הכבש כפי רצון ה', אבל לאכול, אני רוצה עם המשפחה, כך נעשה מסיבת פרידה משפחתית מארץ מצרים. למה חשוב לקב"ה שיאכלו את הכבש כמה משפחות ביחד?

ביאור: אילו הכבש היה בעל מום, אילו הכבש היה מתבשל ולא נצלה, אילו הכבש היה נחתך לחתיכות ולאחמ"כ נצלה, היו המצרים יכולים לומר לעצמם, עם ישראל אינו שוחט את האלהים שלנו, הם שוחטים פרות, תרנגולים או כל בע"ח אחר, אבל לא את האלהים שלנו, אין הוכחה שהם בישלו את האלהים של מצרים. או יאמרו הם בישלו כבש שהוא בעל מום, ממילא הוא לא היה שוה, הוא היה חי מת.

אילו היהודי היה אוכל את כל הכבש כולל העצמות, היו המצרי אומר לעצמו 'היהודי מפחד לכן הוא משמיד ראיות'.

לכן ציווה הקב"ה את עם ישראל לקחת דוקא כבש תמים, ודוקא לצלותו בשלמותו, וע"י הריח החזק של הצלייה יוכיח שמדובר לא פחות מאשר האלהים של מצרים, כך גם הצורה של הכבש [ראשו על כרעיו ועל קרבו] יוכיח שמדובר בכבש. כך שלא יהיה ניתן להכחיש שאת הכבש הם זרקו לפח ועכשיו הם אוכלים פרה או תרגנול.  וכל זה לא נעשה בהחבא אלא עושים זאת חבורות חבורות, ובגמר האכילה לזרוק את העצמות לכלבים, והמצרים יראו את העצמות של האלהים שלהם מושלך ברחוב בביזיון גדול.

חלק מדברים האלה נצטוו ישראל רק בפסח מצרים, אך לא לדורות.

המעשה האמיץ הזה גרם להם לצאת ממצרים.

אישי: אם נחזור לגאולה הפרטית שלנו. בכל גאולה צריך אומץ.

אם עברתי ילדות קשה אני צריך אומץ לספר לפתוח את הדברים ולנקות אותם.

אם אני נמצא מרגיש סובל במערכת יחסים כל שהיא  אני צריך אומץ לספר מה אני מרגיש ואומץ לבחון האם באמת יש רצון הדדי לשינוי וצמיחה

אני אם מעשן אז נדרש אומץ להחליט על הפסקה ועל דבר שיחייב אותי לעמוד בהחלטה, זה יכול להיות קנס כספי, וכל אדם יודע מה יחייב אותו.

הגאולה

לאחר כל השלבים האלה באה הגאולה. בתחילה היא שמחה וצוהלת, אבל לאחר כמה ימים עולות ספקות האם באמת עשיתי את הדבר הנכון, אולי היה עדיף להישאר במקום הישן והבטוח, אולי הפסדתי משהו.

ואז שוב צריך את האמונה ואת האומץ.

לאחר שעם ישראל יצאו, עברו כמה ימים והמצרים רדפו אחריהם, ועם ישראל התחלק ל4 כיתות. חלקם אמרו נחזור למצרים.

וכאן נדרשה מהם אמונה חזקה- "ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו" ובמדרש מבואר שהמים נפתחו למי שזרק את עצמו עמוק (ולא רק לנחשון בן עמינדב)

וגם בתוך הים, מי שירדה לו האמונה הים השפריץ עליו מים.

הקב"ה הוציא את עם ישראל משני עבדויות. עבדות פיזית ועבדות מחשבתית.

היציאה ממצרים הייתה תחילה משיעבוד פיזי

מצרים זו המדינה שהייתה מלאה בכישופים, כחלק מ'חוק חינוך חובה' כל ילד היה לומד לכשף. זה היה חלק מתוכנית הלימוד.

לא היה עבד שברח ממצרים ונשאר חי, כולה הייתה מוקפת כלבים אריות שמנעו את האפשרות לצאת ממנה בחיים, ולמרות הכל ה' הוציא את עם ישראל משם ביד רמה, עם ישראל לא יצאו בגפם, לא רק החזקים ולא רק משפחות מסוימות, כל עם ישראל יצא, כל מי  שרצה לצאת.  ולא רק זאת אלא שכל אחד קיבל כסף וזהב מהמצרים ולעני שבהם היה 90 חמורים לובים טעונים כסף וזהב. זוהי גאולה פיזית.

ותוך חמישים יום קיבלו את התורה, 'יציאה לחירות רוחנית', אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.

בלל הסדר אנו מקבלים את הכוח לצאת לחירות משיעבוד הפרטי של כל אדם ואדם. משיעבוד פיזי ושיעבוד רוחני-לצאת לחירות משיעבוד לתאוות שונות, למכשירים כאלה ואחרים, משיעבוד של אמונות כאלה ואחרות.

את הכוח לצאת לחירות אנו מקבלים בליל הסדר. אבל האם הכוח הזה ישמש אותנו  יפעל בנו או לא, זה תלוי רק בנו. כעת שלבי היציאה לחירות ידועים לנו, בידינו הבחירה האם להשתמש בהם.

חודש טוב ושבת שלום